הגיע הזמן שהשחקנים יתחילו לתת כבוד לשופטים

אז מה למדנו ממשחק העונה אתמול בנתניה? הכל ושום דבר. למדנו שמכבי לא תלויה העונה בשחקן אחד , אבל מתקשה בהוצאה לפועל. באר שבע של העונה היא ממש לא זו של השנתיים האחרונות וסובלת מאוד מעניין הפציעות, אבל עדיין יש לה את הסגל הרחב והחזק בליגה. מה זה אומר על ההמשך? ממש כלום. מה זה אומר על זהות האלופה? הדבר היחיד שזה אומר הוא שלבית"ר ירושלים, על כל הבלגן שבה, יש חתיכת צ'אנס לאליפות השנה.

לירן ליאני, כשופט הראשי, היה זה שבעין הסערה. אבל לדעתי ליאני עשה עבודה מצוינת. בשער שלא אושר של אבי ריקן, האשמה היא של הקוון וגם ובעיקר של שופט הרחבה איתן שמואלביץ'. עזבו עכשיו את עניין ההיררכיה. זו בדיוק הסיבה שהכניסו לכדורגל את שופטי הרחבה. לכו להילוך החוזר של הבעיטה של ריקן. תראו שוב איפה עומד שמואלביץ'. תראו איך הוא עומד ומסתכל ישר לתוך השער. בהנחה שלא נכנס לו בדיוק משהו לעין כשהכדור של ריקן ירד מהמשקוף אל תוך השער, יש פה 2 אפשרויות:

1. שמואלביץ' צריך לראות אופטומטריסט דחוף ולקבל מרשם למשקפיים עם מספר בגובה תקציב הביטחון.

2. שמואלביץ' ראה שהיה שער, אבל השתפן ופחד לקחת את ההחלטה. אני אישית מאמין באפשרות השנייה.

החגיגה הצהובה(צילום: אורן אהרוני)

אז במקרה הזה, ליאני הוכשל על ידי העוזרים שלו. את העניין הזה כבר מזמן פותרים בליגות אחרות בעזרת טכנולוגיית קו השער ו/או בשימוש בטלוויזיה. הגיע הזמן שגם אנחנו נתקדם. ייתכן מאוד שאם היה מאושר כאן שער, כל ההמשך עם האדומים לא היה קורה, כי היה מתפתח משחק שונה לחלוטין. לעניין האדומים, כל אחד ואחד מהם היה במקום. שימו לב שכולם היו צהוב שני ולא אדום ישיר. לגבי אוגו, כמובן שאין יותר אדום מזה. שחקן שמקבל צהוב (והיה צריך לקבל כבר שניים קודם לכן) נצמד לשופט, מאיים ואחר כך דוחף את ריקן מול הפרצוף של אותו שופט שהרגע איים עליו. צריך להיות ממש טיפש או ילדותי בשביל זה. לאוגו יש יכולת ועוצמות שמתאימות לפרמייר ליג. האופי שלו הוא כנראה הסיבה שהוא כאן, במזרח התיכון.

הצהוב השני של שפונגין לא היה יוצא, לדעתי, אם באר שבע לא הייתה מקבלת אדום קודם. זה מסוג הצהובים שבהרבה מקרים שופטים לא מוציאים במקרה שהוא צהוב שני. אבל זה לא אומר שזה לא היה צהוב מוצדק ולפיכך ההחלטה מוצדקת. הצהוב השני של טהא, שהביא לו אדום בתוספת הזמן, גם כן מוצדק. הגיע הזמן ששחקנים פה ילמדו לכבד את השופטים. התנועה המזלזלת של טהא (שדאג לעשות פעמיים, למקרה שליאני החליט לפספס או להתעלם מהראשונה), אחרי שליאני פסק קרן מוצדקת לחלוטין לזכות מכבי, וגם טהא ידע שהיא מוצדקת, הייתה מביאה לו צהוב בכל מקום אחר.

בכלל, היחס של שחקנים פה לשופטים היה מביא להם הרבה יותר כרטיסים בכל ליגה רצינית באירופה. תראו שוב את התקציר ותראו איך בן ביטון, למשל, תופס לליאני את היד כשהוא רוצה לשלוף את האדום לאוגו. ממתי נוגעים בשופט? לכו לראות מה קורה אחרי שהשער של ריקן לא מאושר: אין כמעט שחקן של מכבי שלא ניגש לליאני ומספר לו שהוא טעה. ממתי שחקנים צריכים לדבר עם שופט תוך כדי משחק? הרי בשביל מה יש קפטן? כי רק עונד הסרט הזה אמור לפנות לשופט במהלך המשחק. כאן עושים את הדברים האלה כל הזמן. נוגעים, מאיימים, צועקים, מדברים ואחרי זה אומרים ש"השופט איבד את השליטה על המשחק". ברוב המקרים, השחקנים פה מכניסים בהתנהגות שלהם את השופטים ל"אין כניסה". למצב של להתעלם מהחוק או לגרום לזה שיאשימו אותם שאיבדו שליטה. הגיע הזמן שיבהירו פה לשחקני ומאמני ליגת העל שאת השופטים מכבדים. שרק קפטן מדבר עם השופט ולא כל הקבוצה, ושהשופטים ינהגו באפס סובלנות למי שמזלזל בהם.

טהא אחרי האדום(צילום: עוז מועלם)

לגבי המשחק עצמו: היו בו אירועים בכמות של שלושה משחקים, חוץ מהעניין הזה של גולים. לא היה חסר הרבה שהמשחק היצרי הזה ייגמר ב-0:0. מזל שהיו דור מיכה ואלירן עטר. האשמה בכך שבמשחק הזה היה רק שער אחד (למעשה שניים, אבל לא נפתח את זה מחדש), היא מכבי תל אביב. היא שלטה לחלוטין במשחק, יזמה ותקפה. משחק כזה צריך להסתיים ב-0:3 קל. אבל למכבי של העונה יש בעיה קשה של יצירת מצבים. הבעיה היא לא בהכרח ברגל המסיימת, אלא במה שנקרא המסירה האחרונה. להוציא את דור מיכה, אף שחקן של מכבי היום לא מסוגל לתת מסירה לגול. יותר מדי פעמים מכבי מגיעה להתקפות עם יתרון מספרי ולא יוצרת מהן אפילו מצב הבקעה.

ממה מכבי כן יכולה לצאת מעודדת? כמובן ממשחק הלחימה הפיזי והאגרסיבי שלה (באבן ודור פרץ היו נפלאים בהקשר הזה), מכך שביטלה לחלוטין את באר שבע פעם שנייה ברציפות (יחד עם גמר גביע הטוטו) ובעיקר מכך שהיא הראתה שהיא לא תלויה באף שחקן העונה. אצילי פצוע הרבה זמן, דסה, שדיברו רבות על כמה הוא חשוב למשחק של מכבי, גם החמיץ את המשחק הזה בגלל פציעה ומלך השערים של מכבי ישב 90 דקות על הספסל ליד ג'ורדי, ובכל זאת מכבי ניצחה והייתה עדיפה בהרבה. ג'ורדי קרויף מצליח השנה לשמור על מרבית הסגל שלו בפוקוס ובמוטיבציה, וכך כל מי שנקרא לדגל משחק ונותן את כל מה שיש לו. לא רואים שחקנים כבויים או עם פרצוף חמוץ, גם כשמסתכלים על הספסל. אלירן עטר הוא דוגמה מצוינת. עלה אתמול כמו אש והיה השחקן הכי מסוכן של מכבי. הפרס היה בשער הניצחון שהבקיע.

מהצד השני, נראה שבכר קצת איבד את זה העונה. בשנה שעברה הייתה לו יכולת המופלאה להוציא מהסגל הרחב את המיטב. יכולת לקחת שחקן שלא שיחק חודשיים, להזניק אותו להרכב ולקבל ממנו תרומה מיידית. השנה גם זה הולך הפוך לבאר שבע, יחד עם כל הפציעות. נראה שבכר חוטא קצת בחטא הגאווה. בשנה שעברה הוא היה לוקח את מיכאל אוחנה ישר להרכב אחרי בלגן כמו שהיה איתו בינואר. השנה הוא שלח אותו ליציע במשחק בו כמעט לא היו לו אופציות יצירתיות מהספסל. הוא העדיף לשים בסגל שחקן שהגיע השבוע ובקושי התאמן עם הקבוצה (ובסוף גם לא השתמש בו), מאשר שחקן שכבר הראה שהוא יודע להיות האקס פקטור במשחקים כאלה. גם הספסול של ראדי החכם והמנוסה במשחק כזה מוזר ומריח מיוהרה.

ומצד שני, אם אני בכר אני אומר לשחקנים שלי: "לא היינו בכלל במשחק, עלינו עם חצי סגל ובלי צמד הבלמים הקבוע והפסדנו רק 1:0". זה מראה שבאר שבע היא עדיין הקבוצה העוצמתית ביותר בליגה, זו שכולם חוששים ממנה ושמתייחסים אליה כזו שהכי קשה לנצח. אם הייתי צריך להמר, עדיין הייתי שם את הכסף שלי על כך שבכר ושחקניו יהיו אלה שיחגגו בסוף העונה.

ואולי, אולי, אף לא אחת משתי הקבוצות שעלו על הדשא בנתניה תהיה אלופה? כבר כתבתי כאן בעבר שבעונה המשוגעת הזאת, הקבוצה הכי משוגעת עוד תסיים עם אליפות. אחרי שראינו את החסרונות שיש בכל צד במשחק העונה, אני מרגיש אפילו עוד יותר שבבית"ר יכולים לנצל את המצב הזה לסיפור האליפות הכי פסיכי שייכתב אי פעם.