ביקורת סרט: "12 לוחמים" - עדיף לצפות במשחק מחשב
הסיפור האמיתי על יחידת העילית של רוכבי הסוסים שגויסו להילחם באנשי הטאליבן אחרי אירועי ה-11 בספטמבר הוא מרתק וחשוב. רק חבל ש"12 לוחמים" עושה זאת באופן רדוד ושטחי ונראה כמו משחק מחשב שבו ה"טובים" מחסלים את הפראים עם הזקן
החיפוש הנואש של הקולנוע האמריקני אחר סיפורי גבורה הקשורים לאירועים שבאו בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, מלווה ב"12 לוחמים" ("12 Strong"), חבורה של תריסר פרשים מיחידה עילית בצבא ארה"ב שיוצאת לאפגניסטן מייד לאחר הפיגועים.
כמצופה מסרט שהופק בידי ג'רי ברוקהיימר, התוצאה אינה יותר ממשחק מחשב שבו אנשים עם זיפי זקן יורים ומחסלים פראים מזוקנים במדבריות אפגניסטן (שצולמו למעשה בניו מקסיקו). אירועי 11 בספטמבר מופיעים פה כאזכור אגבי, תמונות המרצדות ברקע בטלוויזיה שבביתו של מנהיג הרוכבים (כריס המסוורת'), ומסבירות לנו מדוע בתוך חמש דקות תתחיל ספירת הגופות מול אנשי הטאליבן.
מטרתם של תריסר הלוחמים, שסיפורם מבוסס על עובדות היסטוריות, היא להשתלט על העיר בעלת המיקום האסטרטגי מאזאר-י-שריף כדי למנוע את התפשטות כוחות הטאליבן. זאת הם עושים בשיתוף פעולה עם גנרל אפגני, עבדול רשיד דוסטום (דיוויד נגאבן), מנהיג מיליציה אנטי-טאליבנית, שלימים יתמנה לסגן ראש הממשלה.
להבדיל מסרטי נועזים-בעורף-האויב קלאסיים ("12 הנועזים" של רוברט אולדריץ' מ-1967 הוא הדוגמה המיידית שעולה בראש), "12 לוחמים" אינו מציג דמויות מובחנות ובעלות אופי. שחקנים מצוינים כמייקל שאנון וטרוואנטה רודס (שגילם את גיבור "אור ירח" זוכה האוסקר בבגרותו) נמצאים כאן בעיקר על מנת לירות-כדי-להרוג. גורלם מעניין אותנו בערך כמו דימוי-אדם מתפצפץ באותו משחק מחשב.
לעוד ביקורות קולנוע:
התוצאה היא, שאנו צופים בסרט – "בוהים" הוא ניסוח מדויק יותר – מבלי שיהיה אכפת לנו מאיש. העובדה שהלוחמים פה, מטעמי תנאי השטח, מתנייעים בעיקר על סוסים, עשויה הייתה להפוך את "12 לוחמים" למערבון מודרני עקוב מדם. אפשר רק לשער מה הבמאי המנוח סם פקינפה ("חבורת הפראים") היה עושה עם הנתונים הללו, ואיזה טוויסט אלים ופרוורטי היה מעניק לדמותו של הגיבור האמריקני העכשווי. אבל בידיו של הבמאי הדני האלמוני ניקולאי פוגלסיג - הלוחם האמריקני העשוי-ללא-חת, בהיר השיער ותכול המבט, שולח את מבטו אל מול פני הסכנה, ומספק לנו עוד מאותה תחושת עליונות מוסרית ופטריוטיות זולה.
בהיעדרו המוחלט של הקשר פוליטי עדכני, הקרבות בסרט מאבדים ממשמעותם. הצופה האמריקני שנולד אחרי אירועי 11 בספטמבר (והוא עכשיו בגיל הממוצע של צופי הסרטים באמריקה) אמור להבין רק ש"אלה עם הזקנים" הם הרעים – עובדה, מנהיגם מוציא להורג מורה רק משום שהעזה ללמד חשבון וקרוא וכתוב – ושהעולם החופשי ניצל בזכות תריסר חיילים אמריקנים על סוסים שסייעו לכבוש את העיר הרביעית בגודלה באפגניסטן.
וברצינות: הסיפור האמיתי על יחידת הרוכבים האמריקנית (הסרט מבוסס על ספר מאת של דאג סטנטון) הוא פרק מרתק אך עלום יחסית במערכה על הטרור. מבחינה זו, חשוב שסרט כמו "12 לוחמים" נעשה. הבעיה היא שרידודה של ההיסטוריה לכדי סדרה של סיטואציות ודימויים החוזרים על עצמם אינו הדרך הנכונה לספר את הסיפור הזה (על התסריט חתומים פיטר קרייג וטד טאלי, זוכה האוסקר על "שתיקת הכבשים").
מי שדווקא יוצא בשלום מהסרט (וכן, גם מהקרבות) הוא הגנרל האפגני, דוסטום. כבוגר של תנאי השטח במדינה – הפיזיים והפוליטיים – נוכחותו מעניקה לסרט מידה של ציניות, הומור ואנושיות שחסרים כל כך למצגות הגבורה של הלוחמים האמריקנים. לזכותו של הסרט ייאמר, שהוא לא מבטל כלל ועיקר את תרומתו לכיבוש מאזאר-י-שריף, ואינו הופך את דמותו לנספחת של הכוחות הרוכבים.
ואולם, האכזבה הקופתית של "12 לוחמים" (פחות מ-50 מיליון דולר עד כה, בהכנסות בכל העולם) מעידה שהעסק פשוט לא עובד. והוא אכן לא.
