רנו 4 מול דאצ'יה סנדרו סטפווי: רק היום, בזול
משפחתית בהכי פחות כסף שאפשר. פעם היא הייתה מתוצרת צרפתית של רנו ועלתה כמעט כלום, היום היא רומנית - גם של רנו - ובמחיר נמוך במיוחד
הרנו 4 נולדה בתחילת שנות השישים כתשובה לסיטרואן דה שבו, והיא המכוניות החשובה והמשמעותית ביותר עבור היצרנית הצרפתית כמעצבת ה-DNA של החברה בשנים שלאחר מכן. היא הייתה כל-כך מוצלחת שרנו המשיכה ויצרה אותה ללא שינויים משמעותיים ביותר משמונה מיליון יחידות עד שנות ה-90.
ה-4 הייתה מכונית הנוסעים הראשונה של רנו עם הנעה קדמית וצוידה במתלה אחורי מתוחכם שאפשר מרווח יוצא דופן לנוסעים ביחס לממדיה החיצוניים. היא הוצעה עם מנועי ארבעה צילינדרים בנפח 0.85 או 1.1 ליטר והתפרסמה בעיקר בזכות ידית הילוכים מוזרה שהזדקרה מהקונסולה ותופעלה בתנועות ייחודיות עם משיכות והסטות לצדדים.
גם בישראל זכתה ה-4 להצלחה חסרת תקדים כשנחתה כאן בשנות ה-60, יותר מכל מכונית צרפתית לפניה ואחריה. תכונותיה הרב-תכליתיות והאמינות הגבוהה, מרחב המחייה הנדיב לנוסעים, נוחות נסיעה יוצאת דופן ומחיר נמוך, הפכו אותה פופולארית בקרב הבורגנות המתפתחת של אותן שנים. גרסת ואן שימושית הייתה פופולארית במיוחד בקרב עסקים זעירים.
אבזור המותרות הסתכם ברדיו ומאוורר על הדשבורד וזה המקום להזכיר כי מדובר ברכב הרשמי דאז של קצינים בצבא. אלה העריכו את יכולת השטח הלא-מבוטלת שהעניקה לה מעמד מיתולוגי לא פחות מג'יפ סיור מבצעי. בהקשר זה יש לציין שבראלי פריז דקאר של 1980 זכתה רנו 4 Sinpar בעלת הנעה כפולה במקום השלישי.
גם היום, יותר מיובל שנים מאז נחתה כאן לראשונה, מציעה רנו 4 נוחות נסיעה טובה מכל מכונית מודרנית. גם כאלה העונדות סמל יוקרתי ונעזרות במערכות מיתלי אוויר מתוחכמות עם תג-מחיר של דירת ארבעה חדרים בפריפריה. האופן שבו היא מעלימה פסי האטה גבוהים ומרושעים פשוט בלתי נתפס.
לא נתפסות גם זוויות הגלגול בסיבובים, שכן אפילו סיבוב שגרתי סביב כיכר גורם למרכב לנטות בזוית שמאיימת להצמיד את חלון הצד - הנפתח הצידה על מסילה - לכביש. לבלמי התוף אין כלל כושר האטה, לפחות לא במונחי בטיחות מודרניים.
בעוד שרנו ביצעה בשנים האחרונות תהליך מיתוג כמובילה טכנולוגית ועיצובית - במטרה להתמודד מול פולקסווגן - ובכך גם גרמה לעליית מחירי דגמיה, מותג דאצ'יה שבבעלותה מנסה למלא את החלל שהותירה ככלי תחבורה נגיש וזול להמונים. הסנדרו סטפווי, גרסה מוגבהת לסופר-מיני הבסיסית של היצרנית, הוא היורש הרוחני של ה-4. גם הוא מציע תא נוסעים מרווח שמתאים לצרכים של משפחה צעירה, אף הוא מציע יכולת שטח מסוימת. ובעיקר יש לו מראה של רכב פנאי קומפקטי המוערך כיום בשוק הרכב, אבל עם תג-מחיר נמוך משמעותית ממתחרים בעלי ממדים דומים.
לסטפווי נוחות נסיעה טובה ביחס למקובל, אבל הוא לא ממש משתווה לזו של גרסת המקור. גם הוא מחייב הסתגלות לתפעול הייחודי - כמו למשל מתגי פתיחת חלונות אחוריים בתחתית הקונסולה המרכזית, ידית כיוון גובה מושב נהג שזהה לידית כיוון המרחק, וחוגה מכאנית לכיוון גובה אלומת האור.
מנוע הטורבו-בנזין המודרני של הסטפווי גדול רק ב-50 סמ"ק מזה של ה-4, אבל התפוקה שלו גבוהה כמעט פי שלושה (34 כ"ס לעומת 90 כ"ס). למרות זאת, משקלה הנמוך בכחצי של הקשישה (600 ק"ג לעומת 1,122) ונהג מיומן מאחורי ההגה יאפשר לה להיות זריזה יותר בזינוק הראשוני. בסטפווי לעומת זאת לא צריך להיות מיומנים כדי להחליף הילוכים, שכן יש לו תיבה אוטומטית עם מצמד אלקטרו-מכני.
מה שבעיקר מקשר בין שתי המכוניות היא הפשטות הבסיסית שמאפשרת לסנדרו סטפווי היום, בדיוק כמו לרנו 4 אז, להציע את אחד מפתרונות התחבורה היעילים ביותר לכל כיס (וכמעט) לכל ייעוד.
לפנייה לכתב/ת 
