הטורניר שמחבר את ירושלים

אם הייתם שומעים את החיבור בין המילים "כדורגל בירושלים" למילים "סובלנות, הכלה ופלורליזם", מה הייתם חושבים? ודאי הייתם צוחקים - מעצב או מבוכה, או סתם כי זה מצחיק וממש לא מסתדר. עבור הרבה אנשים, האסוציאציה הראשונה שעולה לראש כשאומרים "כדורגל בירושלים" אינה חיובית במיוחד, בלשון המעטה. הרבה מאיתנו נזרקים באופן טבעי למראות קשים מהמגרשים. לאירועי גזענות ואלימות. ליציעים עמוסים בעשרות אלפי מקללים.

אז אני אספר לכם שדווקא באותה העיר, עם אותו קהל ואותן אוכלוסיות בדיוק, שכולנו חושבים שגזענות וכוחניות היא דרך קבע אצלן, התקיים טורניר שהוכיח באופן מצוין שדווקא עם ספורט אפשר לעשות דברים גדולים ומחברים. טורניר "קופה ירושלים", ביוזמת תנועת התעוררות בירושלים, שנערך לראשונה בעיר הבירה, יצר בירושלים בועה קטנה. בועה של קיום משותף וקבלת השונה. בועה שבה המגוון האנושי העצום של העיר המורכבת הזאת הופך מאתגר לחגיגה. חלקת אלוהים משלנו, שבה חילונים, דתיים וחרדים, עולים חדשים וצברים, ואפילו פליטים מאפריקה פשוט נהנים יחד.

אריות ירושלים(צילום: תנועת התעוררות)

אז איך דבר כזה מתקיים? עם אמת פשוטה - ספורט מאז ומעולם שירת תפיסות עולם שונות. בדיוק כמו שספורט משרת תפיסות שליליות כגזענות ומהווה כר פורה לאלימות, הוא יכול לשמש כגשר, כמכנה משותף מאחד, ולשרת תפיסת עולם פלורליסטית. היופי הגדול הוא שמצד אחד ספורט מטשטש הבדלים סביב האהבה המשותפת למשחק, ומצד שני הוא לא מאלץ אף אחד להשתנות. כך גם ב"קופה ירושלים". עשר קבוצות שונות ייצגו את הקהילות שלהם - אלה עולים חדשים מבריטניה, אלה גדלו יחד בשכונת בקעה בדרום העיר, אלה אפריקאים, אלה חרדים, אלה עורכי-דין, אלה למדו יחד בישיבה לפני הצבא. כולם שונים ולא מנסים להידמות אחד לשני. כולם בסדר כמו שהם. וכולם פשוט אוהבים לשחק כדורגל. פלורליזם אמיתי הוא בדיוק כזה-  חי את המגוון ומכיל אותו, מייצר שיח וקיום משותף, וכל זאת מבלי לטשטש זהות של אף אחד.

הבעיה הגדולה בישראל היא שלמרות שהמגוון נמצא מסביבנו, אנחנו כמעט ולא נמצאים במגע איתו. זה מתחיל במערכת החינוך שלנו, שמחלקת אותנו למוסדות שונים לפי סממנים חיצוניים כגודל הכיפה (שנמדד בסנטימטר רבוע) או מוצא ההורים, זה ממשיך בחינוך הביתי שמפחד מכל מה שאחר ומתגלגל משם גם לחיים הבוגרים, כי אין לנו את הכלים להתמודד עם שוני. השונה מרתיע אותנו, כי התקשורת ואינטרסנטים שונים נהנים להוסיף שמן למדורה. כי הרבה יותר קל וטבעי להישאר בקונכיות שלנו ולהיצמד למוכר ולנוח.

וזאת לא בעיה, זו טרגדיה - לא פחות. אני כבחור צעיר שגדל בקהילה דתית-אשכנזית מהמעמד הבינוני בירושלים כמעט ולא פגשתי באנשים שלא עונים להגדרה הזאת בכל תהליך ההתבגרות שלי. נכון, זה היה קליל וכיפי, אבל בסוף של דבר אני מרגיש מופסד. פיספסתי עולמות שלמים שהיו יכולים לחיות בתוכי. פיספסתי זוויות שונות ומעשירות ותוכן מעורר השראה. פיספסתי מצוקות וקשיים של אחרים. בסוף השונה נמצא כאן, ממש לידינו, נרצה או לא נרצה. איך שרים שוטי הנבואה בשירם "פרילי" - אף אחד לא יעזוב פה. אז בואו נתחיל להתחבר. זה אפשרי, דווקא עם הכלים הכי פשוטים, כמו הכדורגל. לא מאמינים? מוזמנים להגיע לטורניר הבא שלנו, שייערך בפסח.

הכותב הינו ממייסדי טורניר "קופה ירושלים"