הטיפול בטבע שמסייע לקשישים עם דמנציה ואלצהיימר

העוזרת האישית של דפנה גולן־שמש, תרפיסטית באמצעות בעלי חיים, יושבת על כתפה ומאזינה ברוב קשב לדבריה. לעוזרת קוראים קיקה, תוכית גדולה מסוג קקדו. "ציפור נהדרת", מפרגנת גולן־שמש. "היא אוהבת להתלטף, היא רוצה אוכל ותשומת לב, וכשמשפחות יושבות בגינה בביקורי יקיריהן, הן משתעשעות איתה. היא ניגשת אליהן ומטפסת עליהן, הכל חופשי. היא לא סגורה בכלוב, אלא יושבת מעליו. יש גם מקל מיוחד שבן משפחה בנה לה פעם והיא יושבת עליו. כשמשפחה מגיעה היא ניגשת, מראה את עצמה, היא מעין גורם מתווך בין המשפחה למטופל ויוצרת אווירה שבה ניתן להיפתח, לדבר, לצחוק. היא טובה בלשבור את הקרח".

גולן־שמש, עובדת סוציאלית מומחית בגריאטריה ותרפיסטית באמנות, מנהלת את "בית השמש" מקבוצת עמל ומעבר. היא מטפלת כבר לא מעט שנים בסובלים מדמנציה ומשתתפת בפרויקט ראשון מסוגו בעולם של כלבי שירות ללוקים באלצהיימר. במסגרת עבודתה היא מדריכה את מאלפי הכלבים כך שיכירו את צורכי המטופלים ואת יכולות הלמידה שלהם.

"אחד הדברים שאני מסבירה למשפחות הוא שאפשר לשמור על איכות חיים טובה עם דמנציה", אומרת גולן־שמש. "אנחנו עושים זאת, בין השאר, על ידי כך שאנחנו מכניסים את הטבע ואת בעלי החיים לחיים של המטופלים. נמצא מחקרית שכשהם נמצאים עם בעלי חיים הם יותר נפתחים ומדברים יותר. זה מאפשר להם דיבור כמו אל ילד אהוב, וזה מאוד נוח להם. מול בעל החיים הם לא חייבים לזכור אם אמרו כבר משהו או לא.

"הדיבור מולו הוא דיבור רגשי שקל לשלוף ולא דיבור אינטלקטואלי. בכלל, הרבה פעמים בעלי חיים מייצגים עבורנו יצור שהוא חסר אונים ושאנחנו רוצים וצריכים לגונן עליו ולאהוב אותו. לאדם שחווה דמנציה ושהדימוי העצמי שלו נפגע כתוצאה מזה, המפגש עם בעל החיים הוא מעין חוויה מתקנת למפגשים עם אנשים, בני אדם, שנמצאים במצב טוב ממנו, ובכך גורמים לו להרגיש תסכול, בושה או חוסר אונים".

דפנה גולן־שמש וקיקה. אנשים נפחים מול בעלי חיים(צילום: אסף פרידמן)

מה יש בבעל החיים שהופך את המפגש לכל כך מוצלח?

"הוא לא שיפוטי, לא ביקורתי, לא שואל שאלות ולא עושה מבחנים – 'אתה זוכר אותי או לא? אתה יודע מי אני?', וזה הרי הנושא הכי רגיש אצלם. לאדם עם דמנציה יש חרדה תמידית ממבחני 'האם אתה מכיר אותי' או האם הוא מדבר לעניין. לא רק שהסיטואציה הזו נמנעת עם בעלי החיים, אלא שאפשר להשיג יותר מזה: הם גורמים להעצמה – אפשר ללטף אותם, לדאוג להם, להיות אחראים על ההאכלה שלהם ובכך להיות בעלי ערך ושווים".

המתחם שמנהלת גולן־שמש כולל את כלבת הבית של בית האבות המקומי ופינת חיות. אנשי הטיפול השונים מגיעים לעבודתם עם חיות המחמד הפרטיות שלהם וכך עושים גם בני המשפחות. "זה נפלא, כי לפעמים לבני המשפחה קשה להגיע לבקר את יקירם וכשהם באים עם הכלב זה מאפשר להם אינטראקציה. הנכדים אוהבים את כלוב הציפורים והארנבים, וזה מעודד לבוא לבקר את סבתא או סבא והופך את הביקור לחוויה שמחכים לה".

היכולת לפנק

נוסף על המפגש הבלתי פורמלי של בעלי החיים עם הקשישים מתקיימים במקום גם מפגשי טיפול רגשי מקצועי, המבוצע על ידי מטפלות שהתמחו בטיפול בעזרת בעלי חיים ומכירות את עולם הדמנציה. "המטופל מרגיש שווה ערך ונפתח", מסבירה גולן־שמש. "תוך כדי ההתעסקות עם בעל החיים עולים דיבורים על אכזבה ושמחה, על רגשות ומחשבות. יש אנשים שהם פחות תקשורתיים והדמנציה שלהם עמוקה, ועניין המגע בבעלי החיים מאוד חיוני. היכולת הזו ללטף, להאכיל, לפנק. יש להם הרבה ביטחון כשבעל החיים יושב בחיקם".

הדגימי בבקשה.

"היה אצלנו גבר בדיכאון, שלא היה פגוע קוגניטיבית, אבל היה משותק והיה לו נתק ממשפחתו. כמה שניסינו בדרכים שונות להפחית אצלו את הדיכאון, הניסיונות עלו בתוהו. הוא היה יושב שעות ומאזין לרדיו ושמנו לב שהוא אוהב ציפורים. הייתה לנו ציפור שהייתה זקוקה ליחס, אז היינו באים ושמים אותה עליו אחרי ארוחת הבוקר והם היו יושבים ומאזינים ביחד לרדיו. הוא ליטף אותה ודאג לה, ובזכות הקשר איתה הדיכאון התחיל לחלוף, והיא גם העלתה בו את המוטיבציה לשיקום הפיזי. היא ליוותה אותו והוא לאט־לאט יצא לחצר. יום אחד הוא נפטר באופן פתאומי מדום לב. הציפור הייתה איתו ברגע הפטירה וזה היה מרגש, כי היא זו שגרמה לו להיות מאושר. גם היא לא החזיקה מעמד זמן רב אחריו ונפטרה כעבור כמה ימים".

מפגש משפחתי

אביה של סיגל כראדי (47) מכפר־סבא נמצא בבית האבות כבר שלוש שנים, מאז שעבר אירוע מוחי קשה. "אין ספק שבעלי החיים הופכים את חוויית בית האבות לאחרת לחלוטין", אומרת כראדי. "יש לי שני אחים, לאחד יש בת בגיל שנה ולשני בן בגיל עשר. הם ובתי סהר בת התשע מגיעים בכיף לבקר את סבא שלהם. זה הרי דבר נפלא שילדים ונכדים של דייר יודעים שהם מגיעים אל מקום שבו האווירה מיוחדת ופתוחה, ולא חווים מקום עצוב ורדום שמזכיר בית חולים. חברות שואלות אותי: 'סהר מגיעה איתך ממש בכל ביקור?' ואני עונה שכן, היא באה לפחות פעם בשבוע וכיף לה ממש. הרבה פעמים זה הופך למפגש משפחתי של הדודים ובני הדודים, וכמובן שאמא שלי מגיעה לבקר בכל יום".

סהר, בתה של סיגל, מעידה שהיא אוהבת לבקר אצל סבא. "מסתבר שכשהיה צעיר הוא אהב כלבים, ולכן כשאני ניגשת אליו עם הכלב בידיים הוא מחייך חיוך גדול", היא מספרת. "זה מקרב בינינו ויוצר סוג של תקשורת, ולצערי אין כל כך תקשורת עם סבא שלי. זה הרבה יותר משמעותי ומהנה מאשר לשבת מולו ככה סתם. זה מוסיף למצב הרוח ויוצר שמחה".

  
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות"