לי קורזיץ: "הטיפולים פירקו אותי לחתיכות"
הגולשת מדברת על ההתמודדות עם מחלת הדם הכרונית ועל החמצת המדליה באולימפיאדה: "בהתחלה עוד החזקתי מעמד, אבל הגוף נגמר"
בחמש השנים האחרונות, מאז הזכייה הרביעית באליפות העולם שהפכה אותה, אולי, לספורטאית הגדולה אי־פעם בישראל, הגולשת לי קורזיץ ירדה אל מתחת לרדאר וסירבה בתוקף להתראיין בתקופה הקשה שעברה.
בריאיון שיתפרסם מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מדברת קורזיץ על ההתמודדות עם מחלת הדם הכרונית שהובילה אותה לאשפוזים ארוכים וניתוח שלא צלח, על החמצת המדליה האולימפית בלונדון 2012, שם סיימה במקום השישי, וגם על הפרידה הלא נעימה מבן זוגה.
"לגמרי נעלמתי בשנים האחרונות", היא מאשרת בחצי חיוך. "הייתי בבתי חולים, עברתי טיפולים, מי יכול היה בכלל לדבר?"
קורזיץ סיפרה על מה שעבר עליה: "היו לי כאבים עצביים, וזה אחד הדברים הכי כואבים בעולם. זה נגרם בגלל הטיפול במחלת הדם שהצריך שימוש בכדורים כימותרפיים ופשוט פירק אותי לחתיכות. ותוך כדי הטיפולים הייתי צריכה להמשיך להיות ספורטאית ולסבול מכאבי תופת שגרמו לי לטפס על הקירות. המקום היחיד שהרגשתי בו נורמלית, המקום שבו הרגשתי את האני האמיתי שלי, היה בים. בים אני לא צריכה להסתיר שום דבר, לא צריכה להסתיר את הכאבים שלי, אני יכולה לבכות בו מתי שאני רוצה. רק בים הרגשתי כמו אדם רגיל, ובכיתי בו, התפרקתי בו, צעקתי בו".
קורזיץ שיתפה רק אנשים ספורים במה שעבר עליה. "תחשוב שאני מסיימת אליפות עולם, זוכה במדליית זהב, ואף אחד לא יודע מה עובר עליי בפנים, כמה כואב לי, כמה לא נוח לי. אני יושבת במסיבת עיתונאים, כולם מחייכים ושמחים, ואני מתפרקת מבפנים".
לפני שנתיים נכנסה קורזיץ לניתוח ראשון מסוגו שנערך בארץ. "הניתוח לא הצליח והייתי מאושפזת חצי שנה בבית חולים". ואז היא חושפת את הרגע הכי קשה במאבק שלה: “הפרידה מבן הזוג שלי, שם הרגשתי הכי קשה. זה קרה סמוך לניתוח. תקופה מאוד קשה. אני עדיין בטראומה מזה, מנסה להתאושש, היה שם סיפור לא נעים וזה חלק מכל העניין, הרבה יותר מורכב ממה שאפשר לתאר. הפרידה ממש שברה אותי".
קורזיץ זכתה כאמור ארבע פעמים באליפות העולם, אבל מדליה אולימפית אין לה ברזומה למרות שבלונדון היא הייתה קרובה מאוד. קורזיץ הגיעה לשיוט המדליות מהמקום השני, אבל סיימה אותו במקום התשיעי, והשישי הכללי, ועתה היא מגלה מה עבר עליה. "באתי באטרף כדי לנצח בזמן שהגוף שלי גמור. במשך הרבה זמן חייתי על משככי כאבים באימונים, אבל בתחרויות עצמן, בטח באולימפיאדה, החוקים אוסרים להשתמש בהם. חודש לפני התחרות אתה לא ישן, ואז יש עשרה ימים של בום, הגוף נגמר. בהתחלה עוד החזקתי מעמד, אבל לקראת הסוף השתמשתי בכל הרזרבות שלי וכבר לא היה לי עם מה לעבוד".
קורזיץ לוקחת נשימה ארוכה ומספרת משהו שהחביאה עד כה. "ביום שלפני שיוט המדליות הלכנו לאכול עם כל הנבחרות האחרות בחדר האוכל. סיימתי את הארוחה ולא הייתי מסוגלת ללכת לחדר. התחלתי לבכות, אבל החברים שלי לא רצו שאף אחד ידע מה עובר עליי, הם הקיפו אותי, ובתירוץ של צחוקים העלו אותי על עגלה כמו שיש בנמל תעופה והסיעו אותי לחדר. כולם חשבו שזו סתם בדיחה".
וזה לא הכל. "למחרת, ביום המסיים של התחרות, היה לי קשה להגיע ברגל לעמדת הזינוק בים, פשוט לא יכולתי ללכת. הסתובבתי עם סקייטבורד, כי לא הייתי מסוגלת ללכת על הרגליים. החברות הטובות במשלחת שלי ידעו, מהספורטאיות האחרות הסתרתי את זה כחלק מהמאבק המנטלי".
בבוקר של שיוט המדליות כבר היה לה ברור מה יהיו התוצאות. "ידעתי אז שלא אנצח. אני לא אדם שאוהב להפסיד, אבל הבנתי שהנתונים שהיו לי לא מספיקים להביא אותי לאן שאני רוצה להגיע. תכלס, אפילו לא יכולתי לזנק, לא הייתי מסוגלת. אני זוכרת שאמרתי למאמן שלי, בן פינקלשטיין, שאני לא בטוחה שאוכל בכלל להגיע לזינוק. ברגע שהפסדתי זה עשה לי רע בגלל שידעתי שאני שווה מדליה אולימפית. אמרתי לעצמי שאין אדם שיותר מגיע לו מאשר לי, ובגלל זה החלטתי להגיע לאליפות העולם בברזיל שנה אחר כך וזכיתי בה".
איך עשית את זה שם?
"כל המתחרות מגיעות עם אוזניות ובפנים רציניות, ואני מצפצפת עם התרנגולת. הוצאתי את המתחרות מאיזון. בזינוקים התחלתי לשיר. הייתי משגעת את כולן".
את אולימפיאדת ריו 2016 היא ראתה בטלוויזיה מסלון ביתה, אומרת לעצמה שהיא זו שהייתה צריכה להיות שם. "זה הרג אותי מבפנים", היא נזכרת. "בכלל, השבוע הייתי באימון ועליתי על הגלשן, ואמרתי לעצמי שגם עכשיו הייתי יכולה להביא מדליה אולימפית. עם איך שהראש שלי עובד, אין מישהי טובה ממני".
היא לומדת בווינגייט אימון ועברה כמה קורסי רפואה. “התקווה הכי גדולה שלי זה לעזור לספורטאי או לספורטאית להביא את המדליה שאני בעצמי לא הצלחתי להשיג".
ולקראת סיום, קורזיץ מתמודדת עם מה שהיה לה כל כך קשה להגיד. “לא הייתי מסוגלת להודיע עד עכשיו על פרישה, בראש תמיד אשאר ספורטאית ולכן זה קשה לי. לא התעסקתי בזה בשנים האחרונות כי הייתי עסוקה בדברים אחרים. אבל הגוף שלי לא מאפשר לי להמשיך, לכן אני צריכה לפרוש. המצב הגופני שלי הכריע אותי. הגוף לא במצב להמשיך, הראש דווקא היה רוצה".
לפנייה לכתב/ת 
