ביקורת סרט - "צורת המים": אגדה מהפנטת למבוגרים בלבד
מלבד סיפור אהבה בין מנקה אילמת לייצור ימי מסתורי בימי המלחמה הקרה, "צורת המים" הוא מכתב אהבה של הבמאי גיירמו דל-טורו למפלצת שריתקה אותו מילדותו. אל תפספסו את האגדה הזו למבוגרים (עם כל המשתמע מכך), שמועמדת ל-13 פרסי אוסקר
הבמאי גיירמו דל-טורו התאהב בילדותו במפלצת. היה זה "איש הזימים" - מפלצת היברידית של אדם ודג שהופיעה בשלושת סרטי סדרת "היצור מהלגונה השחורה" (1954-6). למרות שהיצור מחסל לא מעט אנשים, אפשר לראותו גם כמי שתוקף אנשים שפלשו באופן גס לטריטוריה שלו. כמו קינג קונג לפניו, גם האישדג מוקסם, שלא לומר מתאהב, באישה צעירה ויפה. הוא חוטף אותה ולבסוף נורה על ידי הדולקים בעקבותיו. דל-טורו התוודה בריאיונות כי כילד לא הבין מדוע המפלצת לא זוכה בסוף הסרט בנערה. באובססיה אותה הוא פיתח כלפי מפלצת זו הוא צייר אותה בשלל רגעים רומנטיים (אבל תמימים!) יחד עם האישה בה התאהב.
דל-טורו ידוע כמי שמאכלס את סרטיו בשלל מפלצות ויצורי פנטזיה, אך לצאצאים של "איש הזימים" יש מעמד מיוחד. בשני סרטי "הלבוי" מופיעה הדמות של אייב סאפיין (דאג ג'ונס), מעין גרסה מעודנת ומשכילה למפלצת זו. ב"הלבוי 2" (2008) יש גם עלילת משנה הכוללת התאהבות של סאפיין באלפית המסתיימת באופן טרגי. כל זה הוא רק בבחינת ניסוי כלים לשכלול ולפיתוח של המפלצת ושל סיפור האהבה הגדול עם בת אדם - כפי שהדבר מתרחש ב"צורת המים" (The Shape of Water).
סרטו היפה של דל-טורו, המועמד כעת ל-13 פרסי אוסקר, הוא מחוות אהבה נרגשת למפלצת האהובה, אך גם לקולנוע עצמו - לסרטים הרבים שאליהם דל-טורו מרפרר ולעצם הכניסה לעולם קסום בבית הקולנוע. בצד של המפלצת נמצאים בני האדם הדחויים חברתית, והמפלצת האמיתית היא, איך לא, הגבר הלבן, איש הממסד הצבאי-ממשלתי. אומנם יש בהצבה זו ממד של סכמאטיות מוסרית פשוטה למדי, אך את זה דל טורו מחליק באמצעות הפורמט של "אגדה למבוגרים".
לעוד ביקורות קולנוע:
העלילה מתרחשת בבולטימור ב-1962, עידן המלחמה הקרה עם המרוץ לחלל וחרדה מפני מרגלים סובייטים – שני אלמנטים שמופיעים בסרט. יש רקע היסטורי ותקופתי ספציפי, אך דל טורו מעצב את העולם הבדיוני כגרסה מסוגננת למקום והזמן. הוא משתמש בסטינג מוקפד, תאורה עמומה וטון בימוי המזכיר את העבודות המשותפות של ז'אן פייר ז'נה והצלם הקבוע שלו ברונו דלבונל ("אמילי").
הגיבורה היא אלייזה אספוזיטו (סאלי הוקינס), אישה אילמת העובדת כמנקה במרכז למחקר החלל. יחד עם חברתה הטובה, אפרו-אמריקנית בשם זלדה (אוקטביה ספנסר), הן מנקות את מה שנשאר בחדרים ובאולמות לאחר הניסויים של הגברים.
אלייזה היא חובבת גדולה של סרטי מיוזיקלס רומנטיים. הנכות שלה מציבה אותה כדמות השייכת למרחב הפנטזיה של הקולנוע האילם. אלמנט זה זוכה לחיזוק בקטעים בהם מתוך היומיומי (ישיבה על ספה מהוהה, ניקוי רצפה עם מגב) מחולץ אלמנט של כוריאוגרפיה. דירתה הקטנה נמצאת מעל אולם של בית קולנוע - שני מרחבים של פנטזיה שבמהלך הסרט, עם התנועה לעבר האגדתי, יגלשו האחד אל השני.
שגרת יומה מבהירה את השתוקקותה למגע פיזי שחסר בחייה. כשהיא מכניסה לבישול את הביצים שיזינו אותה במהלך יום העבודה, היא משתמשת בטיימר בצורת ביצה לקצוב את זמן הבישול. היא מנצלת משך זמן זה כדי להיכנס לתוך האמבטיה ולענג את עצמה בעודה שוכבת במים. הקישור בין ביצה, למים למיניות (או אהבה) יפותח בהמשך הסרט כאשר תפגוש את המפלצת האמפיבית.
האדם הקרוב ביותר לאלייזה הוא השכן שלה ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס), צייר מזדקן שנפלט מעולם הפרסום בגלל האופי המיושן של עבודותיו. בדידותו גורמת לו לחבוש פאה מגוחכת על ראשו ולנסות למשוך את תשומת ליבו של מוכר צעיר בבית קפה סמוך. חברתה זלדה חיה עם בעל פאסיבי ואדיש בשם ברוסטר (מרטין רואץ), גבר חסר תועלת שרק מצפה שהיא תשרת אותו. החסכים הרגשיים מהדהדים בעולמן של הדמויות הדחויות, וההופעה של המפלצת תנער, ובמקרה אחד אף תשנה כליל, חיים אלו.
למכון המחקר מובא "נכס", יצור מוזר שצורתו משלבת אדם ודג, וחקר יכולת הנשימה שלו מתחת למים אמורה לסייע לארה"ב במרוץ לחלל. הייצור עצמו הוא מלאכת מחשבת של שילוב בין תחפושת גוף משוכללת, אנימציה ממוחשבת, ועבודת המשחק הפיזית הטהורה של דאג ג'ונס (שעובד כאן בפעם השישית בסרט של דל-טורו). הייצור הוא "מפלצת" עבור המדענים החוקרים אותו אבל מוזכר גם שבעיני הילידים על גדות האמזונס - המקום שממנו הוא הובא, הוא נתפס כאל.
מי שתפס את היצור ומהווה את המפלצת האמיתית הוא קולונל ריצ'רד סטריקלנד (מייקל שאנון). הוא מתייחס ליצור באכזריות ונחוש להשתמש בו לצרכיו כדי להשיג באמצעותו קידום. שאנון מעצב דמות פרוורטית, דורסנית ונטולת קמצוץ חמלה. אפשר להגיד שהוא הגרסה המוקצנת לדמות של גסטון (מ"היפה והחיה") בתוך העולם המודרני-אגדתי המוצג.
זהו, אם כן, סיפור של אהבה בלתי אפשרית בין היפה והמפלצת. מועמדותה של סאלי הוקינס המוכשרת לפרס האוסקר מוצדקת. דל-טורו מביים באופן מדויק ורגיש, ומוכר לקהל את הבלתי אפשרי (המוזיקה של אלכסנדר דספלה והצילום של דן לאוסטסן הדני תורמים לכך לא מעט).
המפלצת לא צריכה להפוך להיות משהו שונה ממה שהיא (כמו ב"היפה והחיה"). זהו סיפור על קשר הדדי ולא רק על אהבה חד צדדית של המפלצת. וכן - מאחר וזו אגדה למבוגרים הזוג לא יסתפק רק ביחסים אפלטוניים. אפשר לקחת את הקונספט הפיזי-רומנטי של הסרט למקומות קיצוניים. חברת "זינוקאט", המתמחה בייצור צעצועי מין ייחודיים, כבר עיצבה דילדו בצורת האיבר של היצור (אל דאגה - לא רואים אותו בסרט). אבל אפשר (ואפילו מומלץ) להסתפק בצפייה בסרט שכולו מחוות אהבה נרגשת של יוצר הקולנוע למפלצת החביבה עליו.
