בנובמבר האחרון נמצא ג'רי וולקוף, בעל הבניין, אשם בסיוד אותו קיר כשלמעשה מחק כליל את כל היצירות שעליו.במשך כמעט 20 שנה, אפשר וולקוף לאמני גרפיטי להשתמש בקיר הבניין כאילו היה הקנבס שלהם, אבל ב-2013 החליט להפוך את אותו בניין לבית דירות יוקרתי.

האמנים הצליחו לזכות במשפט אחרי שטענו שמדובר בהפרת החוק בניו יורק לשמירת זכויות היוצרים החזותיים.החוק שזור בתרבות הצבעונית והייחודית של ניו יורק והזכיר לנו שבעוד מסביבנו, בכל פינה בעיר, מבושוויק ועד מידטאון, יש יצירות ענק צבעוניות ועוצרות נשימה, אנחנו לא תמיד מבינים את החשיבות שלהן וכיצד בכלל הגיעו לשם.

בשנות השבעים והשמונים ניו יורק הייתה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. העיר הייתה מכוסה מכל עבר בגרפיטי. כמעט בכל תחנת סאבווי, פינת רחוב וקירות שונים, ניתן היה לזהות את היצירות השונות, בעיקר של אמנים כמו ליידי פינק, סין, דונגי ועוד.

רבים, קצת כמו היום, עברו ליד אותן יצירות והתעלמו מהן, אך מרתה קופר, צלמת של הניו יורק פוסט, רצתה לגלות יותר על מה ומי שעומד מאחורי היצירת המושקעות האלו. היא חברה לאמן גרפיטי מהברונקס."עד אז אנשים חשבו שמדובר בוונדליזם ותו לא", אמרה, "אבל ברגע שהסביר לי שהוא כותב את שם הכינוי שלו על הקיר, הכל התבהר. זה הרגיש כאילו פיצחתי שפה מסתורית”. אחרי שהתקרבה לדונגי ותיעדה את עבודתו התמונה כבר הייתה ברורה בהרבה. היא הבינה שלעולם הגרפיטי יש חוקים משלו, תרבות ייחודית ואסתטיקה מסוג מאוד מסוים, שגם אם לא נראה כך, יש בה חוקים מאוד ברורים והדוקים.

ניו יורק היתה אז עיר רוויית פשע, אבל אמני הגרפיטי השתייכו לאותה תרבות סוררת. קופר סיפה בראיון ל'טיים' שהבינה אז שתפקידה היה להציג אותם באור אחר, שיבדיל אותם מכל אותן קהילות בעיתיות מסביב.בשנת 1984 קופר פרסמה את הספר הראשון לאמנות הסאבווי מה שזכה במרוצת השנים לכינוי "תורת הגרפיטי”.הספר גרם לאמנות הגרפיטי להיראות אטרקטיבית והפיץ את הרעיון ברחבי העולם.

כמה שנים אחר-כך, נעשו ברחבי ניו יורק נסיונות למגר את התופעה, בעזרת חוקים וענישות, איסור על מכירת הספריי ונוכחות מוגברת של משטרה באיזורים בהם יצרו אמני הגרפיטי את עבודותיהם. בעוד רכבות רבות הוחלפו או נוקו לחלוטין מגרפיטי, התמסדה אמנות הרחוב יותר ויותר עם פסטיבלים שונים מסביב לעולם. “אני רואה אמנות רחוב וגרפיטי כשני דברים שונים", הוסיפה קופר, "אבל מה שבטוח זה שגרפיטי כבר לא שייך לתרבות האנדר גראונד”.

בשנת 1984 החלה העיר בתכנית של חמש שנים שבמסגרתה העלימה כל עדות לגרפיטי, אך בעוד שבניו יורק אמני הגרפיטי ירדו למחתרת, ברחבי העולם הטרנד הלך וצבר פופולאריות, בעיקר בקרב בני נוער.

בשנת 95’ניסה רודי ג'וליאני, ראש העיר, לחסל את התופעה לחלוטין והקים מחלקת אנטי-גרפיטי מיוחדת במשטרה. את התכנית הגדיר ככזו שנלחמת בפשעים נגד איכות החיים. באותה שנה יצא חוק שאוסר למכור ספריי צבע לנערים מתחת לגיל 18. כשכמה שנים מאוחר יותר ניסה חבר מועצת העיר לשנות את גיל המינימום מ-18 ל-21, הגיש מארק אקו, מענקי התקשורת והאופנה המקומיים, תביעה נגד ראש העיר מייקל בלומברג ואותו חבר מועצה, וזכה בה. כך, לאט ובטוח, חדר הגרפיטי למיינסטרים. והשאלה האם מדובר באמנות לגיטימית עמדה למבחן.

עד לאחרונה, הקיר המפורסם ביותר של גרפיטי בעיר היה ‘פייבפוינטז’בקווינס שעלה השבוע לכותרות. האמנים שינו לעיתים תכופות את היצירות שעליו והקיר הפך בזמנו למקור לעלייה לרגל בלונג איילנד סיטי. ברחוב יוסטון תמצאו את אחד הקירות המפורסמים ביותר בעיר בו אפשר לראות אמנות רחוב-גרפיטי יחודית. המקום התפרסם בשנות השמונים על ידי קית’ הרינג שצייר עליו את דמויותיו הרוקדות. בשנים האחרונות הפך הקיר למעין תערוכה מסודרת כשהקבלן טוני גולדמן, אצר את היצירות ואירח אמני גרפיטי מהחשובים ביותר בעולם.

הקיר החדש ששובר את המעריצים שוכן באופן לא מפתיע בשכונת בושוויק שבברוקלין. אמנים חדשים ומבטיחים הוזמנו על ידי בעלי בניינים ליצור ציוריגרפיטי ענקיים באזור.