לא המיתוס שגדלנו עליו: "7 ימים באנטבה" יעצבן אתכם
הקרנת "7 ימים באנטבה" בפסטיבל ברלין גרמה לכמה מהנוכחים באירוע להרים גבה. ככה זה כשיוני נתניהו נורה בשלב מאוד מוקדם, שני המחבלים הגרמנים מוצגים באופן אמפתי, ועדיף שלא נתחיל לדבר על אידי אמין. מה יש לבמאי להגיד להגנתו ("כל השחזור של יוני נעשה בשיתוף פעולה עם מי שהיה שם") ועל מה הוא התבסס? וגם - הסרט שכנראה יזכה בפרס "דב הזהב" והיצירה הרוסית שמזכירה את גולדה מאיר
כיוון שהסרט עתיד לצאת בקרוב להקרנות מסחריות בישראל, ואז גם תעלה ביקורת מקיפה יותר, תסתפק סקירה קצרה זו באזכור ראשוני של כמה תהיות והרהורים. הראשון שבהם מתייחס, כמובן, למידת הרלוונטיות של ההידרשות החוזרת למבצע. ייאמר מייד, סרטו של הבמאי הברזילאי ז'וזה פדיליה (ש"יחידת עילית" שלו זכה ב"דב הזהב" בפסטיבל 2007) חף מכל שמץ של הירואיות ובנייה הדרגתית של מתח לקראת החילוץ הגדול. אדרבה, יש בסרט משהו יבשושי שאינו מאפשר לך להזדהות עם אף לא אחת מהדמויות בו. לא, "מבצע יונתן" של מנחם גולן זה בהחלט לא – גם לא "הפשיטה על אנטבה" מ-1976 בכיכובו של צ'רלס ברונסון.
מה זה כן? שאלה טובה. נראה שהסרט מבקש להכיל את עיקרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מ-1947 ועד היום, המחלוקת הפוליטית בישראל סביב פתרונו והמו"מ לשלום, היריבות בין רבין ופרס ואפילו התבססותו של נתניהו על כס ראש הממשלה. מרבית הצופים הישראלים לא הולכים לאהוב את זה, אבל "7 ימים באנטבה" מביא את הסיפור בעיקר מנקודת מבטם של שני החוטפים הגרמנים (בגילומם של דניאל ברוהל ורוזמונד פייק), שדמויותיהם לוקות בסכמטיות אידיאולוגית מביכה בפשטנותה. שותפיהם הפלסטינים זוכים להרבה פחות מזה, ועל עיצוב דמותו של אידי אמין עדיף שלא להרחיב את הדיבור. צוות השחקנים הישראלי כולל את ליאור אשכנזי כרבין, יפתח קליין כאהוד ברק, מייקל לואיס כמוקי בצר ומארק איווניר כמוטה גור.
"קראתי את ספרו של שאול דוד, Operation Thunderbolt, ועשיתי תחקיר נוסף בישראל כי רציתי לדעת עד כמה הספר מדויק", סיפר פדיליה במסיבת עיתונאים. "פגשתי כמה מבני הערובה, את אנשי סיירת מטכ"ל ואת אהוד ברק. כשאתה בוחן את הדינמיקה בין רבין ופרס, אתה מבין עד כמה קשה לפוליטיקאי בישראל לנהל משא ומתן. בעבור חייל ישראלי, להיות אמיץ פירושו לעשות מה שיוני עשה, לעלות על מטוס ולסכן את חייו למען המדינה. בעבור פוליטיקאי ישראלי, אומץ פירושו לעשות מה שרבין עשה - והוא נרצח משום שניסה לנהל מו"מ באוסלו".
דיווח ראשון מפסטיבל ברלין: מה חשבנו על "אי הכלבים" של ווס אנדרסון?
את דמותו של יוני נתניהו מגלם בסרט אנחל בונני, אך "7 ימים באנטבה" מנתץ את המיתוס שלפיו לאחיו המנוח של ראש הממשלה היה תפקיד משמעותי במבצע ההצלה. בסרט הוא נקטל מכדורי חייל אוגנדי בשלב מוקדם מאוד של הפעולה. אחד העיתונאים תוהה באוזני פדיליה איך הוא מתעתד להתגונן מפני התקפות עתידיות בשל חתירתו של הסרט תחת הנרטיב הרשמי.
"האמת אינה זקוקה להגנה", מכריז פדיליה, "רק שקרים צריכים שיגנו עליהם. כשצילמתי את סיקוונס הפשיטה עמד לצידי אמיר עופר, שהיה קצין סיירת מטכ"ל הראשון שנכנס לטרמינל. כל השחזור של איך יוני נהרג, באילו נסיבות הוא נורה – נעשה בשיתוף פעולה עם מי שהיו שם. אני מכבד את הגרסאות של האנשים שהיו שם משום שהם היו עדי ראייה. כל הגרסאות האחרות הן של אנשים שלא היו שם".
בנוגע להצגה של צמד המחבלים הגרמנים בצורה אמפתית (ברגע הפריצה אף חס הגבר על חיי החטופים ומורה להם להשתטח) עונה פדיליה: "למחבלים יש רגשות. הם לא זומבים. אם אניח שאין להם מצפון, לא אוכל להאמין לסיפור על המחבל הגרמני שהחליט לא להרוג את בני הערובה. מחבלים הם בני אדם שעושים דברים איומים, בלתי נסלחים, אבל הם בני אדם. אם אתאר אותם אחרת, אני משוגע".
הטבח הנורווגי והתנגדות סובייטית למשטר - עוד סרטים מהפסטיבל
אירוע טרור אחר עומד במרכז הסרט הנורווגי "U – July 22", שמסתמן כרגע כמועמד מוביל לזכייה ב"דב הזהב". סרטו של אריק פופ משחזר בשוט רציף אחד לכאורה בן 72 דקות את מסע הטבח שערך יורה בודד, איש ימין קיצוני, ב-22 ביולי 2011, באי אוּטֶיה שבו שהו מאות נערים במסגרת מחנה קיץ של מפלגת העבודה הנורווגית. הסרט עוקב אחר מנוסתה של נערה אחת שמסתתרת מפני היורה המסתורי ובמקביל מנסה לאתר את אחותה, שאינה עונה לקריאותיה ונמצאת אף היא באתר. משך השוט זהה ל-72 הדקות שארך מסע הירי, עד בואה של המשטרה המקומית.
הסרט נפתח בקטעי ארכיון של פיצוץ מכונית התופת ברובע הממשלה באוסלו שביצע המחבל מוקדם יותר באותו יום, ואחריהם אנו נצמדים אל הגיבורה באי ואל נקודת מבטה, כשהפסקול נמלא לפתע קולות נפץ מאיימים והשלווה הפסטורלית נהפכת לגיהינום. כמו סרטים מהשנים האחרונות שעסקו בטראומה הקולקטיבית של פיגועי טרור (למשל "טיסה 93" שהבמאי שלו, פול גרינגראס, מצלם בימים אלה גרסה שלו לטבח הנורווגי) – גם זה של פופ מבקש להתמודד עם החוויה באמצעות מבנה נרטיבי יוצא דופן ועיסוק מודע לעצמו ביחסים שבין תודעה וטרגדיה לאומית.
"דובלטוב" (Dovlatov) של אלכסיי גרמן הבן, הסרט הראוי השני שהוצג עד כה במסגרת התחרות הרשמית, עוקב אחר שישה ימים בחייו של הסופר היהודי-ארמני סרגיי דובלטוב, שזכה לפרסום בעיקר לאחר מותו, ב-1990. עלילתו מתרחשת בנובמבר 1971 בלנינגרד, שם נמנה האיש שבכותרת עם קהילה ספרותית דיסידנטית הכוללת גם את חברו הטוב, המשורר יוסף ברודסקי. סיפוריו אינם מתפרסמים משום שהוא מעדיף לכתוב על אנשי שוליים מאשר על גיבורי הסוציאליזם.
כעיתונאי הוא כותב באירוניה חריפה על סרט תעמולה סובייטי שבאתר הצילומים שלו הוא מבקר, ששחקניו מגלמים את פושקין, טולסטוי ודוסטויבסקי המשבחים את הישגי המהפכה. כאשר מוטלת עליו משימה להכין כתבה המפארת את הפועלים הכורים את הרכבת התחתית - דובלטוב (בגילומו של השחקן הסרבי מילאן מאריץ') חווה שיתוק נוכח גילוי של שרידי עשרות ילדים קטנים שנספו במקום בהפצצות מלחמת העולם השנייה.
זה אינו עוד סרט דידקטי על אומן המעדיף נאמנות לאמת על פני האידיאולוגיה המפלגתית – גם אם במחיר של אבטלה וצנזורה. אדרבה, זהו סרט החוגג את האמונה בכוח היצירה, גם כאשר התסכול מוביל לטרגדיה, ומצלמתו של גרמן מחוללת בתנועות ארוכות, כמו בחלום, כשהיא עוקבת אחר סצנת האומנות האסורה וערבי ג'אז מחתרתיים בברית המועצות של ברז'נייב. נוכחותו של דובלטוב נדמית לעיתים כרוח רפאים המזמינה אותנו לחוות זכר עידן טראומטי שבו יוצרים העדיפו מוות וגלות על פני התרפסות לפני המשטר. הציונות וגולדה מאיר מוזכרות לשלילה בסרט, ולו רק כדי שנוכל לחתום סקירה זו בעוד נקודה ישראלית.
