המדריך למצקצק: למה כולם נעלבים מהמועמדים לאוסקר השנה?
כמעט כל סרט שמועמד השנה לפסלון המוזהב זוכה לביקורת מכיוון לוחמי הצדק הנחושים, שאיכות והנאה מהתוצר לא מהווים משקל עבורם. "שלושה שלטים" גזעני מדי, "צורת המים" גנוב, "ליידי בירד" לבן מדי ו"תברח" אינו לבן מספיק - ואפילו "העיתון" הצליח להעליב כמה אנשים. על מה הביקורת והאם היא מוצדקת או טרחנית?
בשנים האחרונות זכה טקס האוסקר למוניטין מפוקפק. הבחירות שלו היו שמרניות ולא רלוונטיות, אחוזי הצפייה בו נמוכים והוא איבד מהיוקרה שלו. ככה זה כשהזוכים תמוהים ונשכחים, כשחברי האקדמיה עתיקים והמועמדים הם "ככה-ככה". לכן זה בכלל לא מובן מאליו שהטקס שיתקיים בעוד כשבוע, מרגש ומשלהב חובבי קולנוע בעולם כולו. מעבר לכך שהמירוץ צמוד ושאין מועמד מוביל לפרס הסרט הטוב ביותר, גם הסרטים הפחות מרשימים ברשימה כמו "העיתון" או "שעה אפלה", עדיין טובים (מלבד "ליידי בירד" כולם כבר עלו לאקרנים).
ובכל זאת, מעניין לציין שדווקא במירוץ כה צמוד ומרגש, רבים מהסרטים זוכים לביקורת שאינה קשורה לאיכותם, וכמעט לכל סרט שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר מקושרת שערורייה כזו או אחרת. האם מדובר בלוחמי צדק צדקנים ונודניקים - מהזן שמשתמש במקלדת ככלי נשק, זירת הקרב שלו היא בטוויטר והבסיס שלו נמצא בקמפוסים בארצות הברית - או שדווקא בטענות לגיטימיות שלא ניתן להתעלם מהן בעידן הנוכחי? האם זה האבי-נעלבי החדש, רגישות יתר לכל מה שהוא לא "צודק" או "נכון" או שבאמת אי אפשר להפריד בין היצירה להקשר החברתי שבו נוצרה? ואולי הסיבה שהסרטים השנה טובים היא שמקצתם מסרבים ליישר קו עם התקינות הפוליטית וכך מאתגרים את הצופים? כך או כך, הצקצוקים רועמים ולא פוסחים כמעט על אף מועמד.
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
לפי רוב התחזיות התחרות השנה היא בין "שלושה שלטים" של מרטין מקדונה ל"צורת המים" של גיירמו דל-טורו. בהקרנותיו המוקדמות בפסטיבלים השונים "שלושה שלטים" זכה לביקורות משתפכות ומהללות, אבל עם עלייתו לאקרנים ביקורות אחרות החלו לצוץ. פתאום דמותו של סם רוקוול, המועמד המוביל לפרס שחקן המשנה שמגלם את השוטר דיקסון, הייתה גזענית ואלימה כלפי תושבים אפרו-אמריקנים. לא הגזענות היא שהפריעה למקטרגים, אלא העובדה שבסוף הסרט הוא זוכה לגאולה.
יש שיגידו שמדובר בסרט אופטימי, אנושי ומורכב, וכי הסירוב שלו לחלק את החיים לשחור ולבן הוא מה שהופך אותו לראוי לזכייה. לעומת זאת, פעילים חברתיים טוענים שמדובר בסלחנות יתר כלפי אלימות וגזענות נגד שחורים, במיוחד כשהיא באה מכיוון שוטרים לבנים וכל המשתמע מכך. בנוסף, הם טוענים ששתי הדמויות השחורות היחידות שמככבות בסרט משמשות כרקע ותפאורה ולא זוכות לפיתוח מייצג.
"צורת המים"
"צורת המים" מאגד בתוכו את כל הדחויים והדחויות בחברה. יש בו ייצוג להומוסקסואל, לאישה שחורה, לאילמת ולמהגר. היצור הימי המסתורי מסמל את קבלת האחר ואפשר לייחס לו מאבקים עבור זכויות בעלי חיים וכבוד לדתות ותרבויות אחרות (ילדי האמזונס ראו בו אל). במילים אחרות הוא מסמן וי על כל התקנים לסרט "נכון" בימינו, לא?
ובכן, השערורייה שמלווה את הסרט אינה קשורה לפוליטיקלי קורקט הפעם, אלא להאשמות נגד גיירמו דל-טורו בפלגיאט. אם גם אתם יצאתם בתחושה שהוא מזכיר באווירתו את "אמלי" ואת "דליקטסן" הצרפתיים, אתם לא לבד. ואפילו ז'אן פייר ז'אנה, במאי שני הסרטים הללו התעמת עם דל-טורו בעניין מוקדם יותר החודש. "אמרתי לו, 'יש בך הרבה דימיון וכישרון, למה ללכת לגנוב רעיונות של אנשים אחרים'". בתגובה גיירמו ענה לו כי שניהם בכלל מושפעים מטרי גיליאם ("ברזיל"): "אנחנו חייבים לטרי גיליאם הכול". ז'אנה התייחס לשתי סצנות ספציפיות מ"צורת המים" - האחת כשאלייזה (סאלי הוקינס) וג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס) יושבים על הספה ומתחילים להניע רגליים לקצב המוזיקה - סצנה דומה התרחשה גם ב"דליקטסן". השנייה היא פתיחת הסרט והצגתה של אלייזה התמימה והאופטימית באופן שדומה להצגתה של אמלי.
הסצנה ב"צורת המים"
הסצנה ב"דליקטסטן"
בנוסף לז'אנה, גם בנו של המחזאי זוכה פרס פוליצר פול זינדל, האשים את דל-טורו בגניבה. לדבריו, מחזה שכתב ונקרא "Let Me Hear You Whisper" על מנקה שעובדת במכון מחקר סודי, מתחברת לדולפין ומנסה להציל אותו - הוא ההשראה לסרטו של דל-טורו. קשה להגיד שהקווים אינם מקבילים.
"קרא לי בשמך"
סיפור התבגרות מרגש על נער צעיר שמגלה את המיניות שלו ואת משמעות האהבה, או סיפור על פדופילה וניצול מיני? בעולם התקינות הפוליטית שני התקצירים האלה מתאימים ל"קרא לי בשמך". במרכז הסרט נער בן 17 (טימותי צ'אלמה) מתאהב במתמחה בן 24 (ארמי האמר) שמגיע לעבוד עם אביו במהלך קיץ קסום בצפון איטליה. צופים שונים טענו שהפרש הגילים בין השניים מטריד את מנוחתם וכי כל העסק מרגיש להם פדופילי. כמובן שהם מתעלמים מכך שגיל ההסכמה באיטליה הוא 14 ושפדופילה היא משיכה לילדים ולא לנערים. בנוסף, יש פה צביעות מסוימת - סרטים רבים הראו מערכות יחסים סטרייטיות עם הפרשים גדולים בהרבה ואף אחד לא הרים גבה.
"שעה אפלה"
מלבד הדרמה ההיסטורית שבמרכז "שעה אפלה" על החלטתו של צ'רצ'יל לא לחתום על הסכם כניעה עם הגרמנים במלחמת העולם השנייה, דרמה אחרת מתקיימת מחוץ למסך. גארי אולדמן אומנם מגלם את ראש ממשלת בריטניה ולפי רוב התחזיות יזכה בפרס השחקן הטוב ביותר באוסקר, אך הוא הואשם שנהג באלימות כלפי אישתו השלישית, דוניה פיורנטינו, בתחילת שנות התשעים. לדבריה, הוא היכה אותה עם שפורפרת טלפון מול ילדיה כשניסתה להתקשר למשטרה אחרי ריב. עוד אמרה כי מערכת היחסים בין השניים הייתה הרסנית כמו תאונת דרכים. "אני מעדיפה להיאכל על ידי כריש לבן מאשר לחזור על הנישואים האלה", סיכמה.
בזמנו אולדמן טען שמדובר בחצאי אמת ובהאשמות שווא. כיום הוא מסרב להתייחס לעניין, "זה היה מזמן ועברתי תהליך משפטי ארוך ויסודי שהכריע במקרה העצוב והכואב הזה. כל דיון נוסף בעניין מכאיב לי ולבנים שלי, ואני לא מתכוון לתת להם לעבור זאת שוב", אמר לאחרונה בהצהרה לאתר The Independent. בינתיים נראה שעל אף הביקורת שהוא חוטף ברשת, עונת הפרסים דווקא מתעלמת מהדרמה הזאת והוא כבר זכה בפרס השחקן גם בגלובוס הזהב וגם בבאפטא.
"דנקרק"
סרט המלחמה עטור השבחים של כריסטופר נולאן מואשם בהלבנה ובמחיקת ההיסטוריה. לפי הנרטיב שהוא מציע, כל הלוחמים שלקחו חלק במבצע הצבאי במלחמת העולם השנייה היו לבנים. עם יציאתו, היסטוריונים רבים טענו שהסרט מתעלם מכך שהודים רבים התגייסו לצבא הבריטי והשתתפו במבצע המפורסם, אך לאורך הסרט לא נצפה הודי אחד לרפואה. במאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" וכותרתו "דנקרק, המלחמה והאמנזיה של האימפריה" נכתב כי במלחמת העולם השנייה השתתפו שניים וחצי מיליון חיילים בדרום אסיה, בין השאר מהודו ומפקיסטן. מנגד כבר יש היסטוריונים שטוענים שחלקם של ההודים היה שולי בשנת 1940, שנת המבצע, וכי הם נלחמו בכלל בחזיתות אחרות בתקופה.
"ליידי בירד"
"ליידי בירד" עוד לא יצא לאקרנים בארצנו, אבל בחו"ל כבר יש מי שמוצא מה לא בסדר גם בו. אף שהסרט החזיק ציון מושלם של 100% באתר "עגבניות רקובות" (שעתה עומד על 99%), הוא כבר מואשם בפמיניזם לבן. בחוגים מסוימים אגב זה יותר גרוע מלהיות סתם גזעני.
במרכז הסרט עומדת ליידי בירד, נערה בסקרמנטו שלומדת בבית ספר קתולי לבנות בלבד, ומתכננת לאבד את בתוליה לפני נשף הסיום. היא חולמת ללמוד בקולג' מרוחק מביתה ומתמודדת עם הבעיות הכלכליות של הוריה. אי אפשר להאשים את הסרט בייצוג לא מגוון, משום שאחיה הגדול של ליידי בירד הוא אסייתי שאומץ בגיל צעיר.
אבל חלק מהמבקרים מחזיקים בטענה שבהחלט מריחה מצקצקנות יתר - "אין שום דבר יוצא דופן בדמותה של ליידי בירד, היא עוד נערה לבנה שמתבגרת בפרברים, ולכן הסרט הזה לא ראוי לכל השבחים שהוא מקבל". עוד טענה רווחת היא שרבים מהמבקרים הלבנים מזדהים עם סיפורה, ולכן הסרט זוכה לכל כך הרבה שבחים. אילו מבקרי קולנוע היו קצת יותר מגוונים באתניות שלהם - סיפור ההתבגרות הזה לא היה נחשב ליוצא דופן. בנוסף כבר נשמעו קריאות שליידי בירד מגיעה מהמעמד הבינוני ולכן העובדה שהיא מתייחסת לעצמה כאל ענייה, מתעלם מהמשמעות של עוני אמיתי.
"תברח"
סרטו של ג'ורדן פיל העוסק בצעיר אפרו-אמריקני שנוסע לפגוש את הוריה של חברתו הלבנה ונקלע לחלום בלהות, זכה לשבחים רבים מצד המבקרים ומהקהל ומועמדותו לפרס האוסקר יותר ממוצדקת. במקרה שלו המצקצקים הם לאו דווקא מי שרואים את עצמם כלוחמי הצדק החדשים (הם אגב מאוד אוהבים את הסרט), אלא מגולשים לבנים שנעלבו מהייצוג שלהם. חלק מהביקורות האלה קראו לסרט אנטי-לבן שמציג את האנשים הלבנים בו כגזענים, בורים וסטריאוטיפים.
"העיתון"
מעניין לציין שדווקא "העיתון", סרטו של ספילברג על חשיפת מסמכי הפנטגון, לא הכעיס אף אחד אבל גם לא נמצא כמועמד מוביל לא לפרס הגדול ולא לפרסים אחרים ומשמעותיים בטקס. ההייפ הגדול שהיה עם יציאתו ירד לחלוטין בעונת הפרסים הנוכחית (הסרט היה מועמד לשישה פרסים בגלובוס הזהב, אך לא זכה באף פרס משמעותי), עד כדי כך שמוזר להתייחס אליו. "העיתון" אגב, הוא מסוג הסרטים שלו היו יוצאים לפני כמה שנים, ייתכן והיו לוקחים הביתה את הפרס הגדול. ככה זה כשמדובר בדרמה היסטורית שמכבדת נשים ומלאת פאתוס ואהבה למקצוע העיתונות, בכיכובים של שניים מהשחקנים האהובים ביותר בהוליווד, מריל סטריפ וטום הנקס.
אבל גם בסרט שיצא נקי ממתקפת התקינות הפוליטית, יש מי שתלה את "שלט ההדרה" גם מעליו. הפעם היו אלה אנשי עיתון ה"ניו-יורק טיימס" שטענו כי הסרט מתעלם ממקומם בסיפור ומדגיש את הגבורה של "הווישינגטון פוסט", אף שהם היו הראשונים לחשוף את המסמכים. הלוואי וכל ההדרות היו כאלה.
"חוטים נסתרים"
והמנצח בפרס התקינות הפוליטית הולך ל"חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון, שמלבד ביקורת מהללות על הופעתו של דניאל דיי לואיס לא מוכתם באף שערוריה. אומנם דמותו של דיי לואיס יכולה להיתפס כגבר עוצמתי שמכפיף את הנשים שסביבו למרותו, אבל הסרט הרבה יותר מורכב מזה וכל הנשים החשובות בחייו נותנות פייט הוגן לאומן המיוסר. האמת שבמקרה של הסרט הזה היחידים שיוצאים נגדו הם מעריציו של הבמאי שציפו לסרט אחר מהבמאי המוערך, שברזומה שלו אפוסים קולנועיים מרשימים כמו "זה יגמר בדם" ו"המאסטר" - ויצאו משועממים מההקרנה.
