האם הוא מתאים לך או שאת משקרת לעצמך?
גברים ונשים רבים יוצאים עם בני זוג שאינם מתאימים להם. חלקם אפילו נישאים לאנשים כאלו, אף על פי שהזוגיות איתם בינונית, ולמרות שמבפנים הם חשים ריקנות וחוסר חיות. מי הם האנשים שמשתיקים בתוכם את הקול הפנימי ומדוע הם עושים זאת? בטיפול
בבואם לחפש אחר בן זוג או להתנהל בכלל בחיים, אנשים רבים משתיקים בתוכם את קולם הפנימי ובוחרים להתעלם ממנו. אדם יכול לשדר כלפי חוץ עסקים כרגיל, אולם מבפנים הוא ירגיש היעדר של תחושת חיבור אמיתי למה שהוא עושה או למי שאיתו, ריקנות וחוסר חיות, ותחושה פנימית מנקרת כאילו ויתר על משהו לטובת קונפורמיות והליכה בתלם. אנשים כאלה יכולים להסתובב בתחושה שהם עובדים על כולם בעיניים, או לחילופין להרגיש שמשהו חסר בחייהם מבלי לדעת מהו.
גבר או אישה יכולים לצאת למשל עם גברים ונשים שייעדו להם הוריהם. במקרה הטוב, הם ירגישו שמשהו חסר, אך במקרה הרע הם יכולים להעביר חיים שלמים עם אדם שכלל אינו מתאים להם; הם יכולים להשתמש בבן זוג יפה או מוצלח בכדי להאדיר את עצמם בעיני הסביבה, במחיר של זוגיות בינונית איתו; הם יכולים להתחתן עם מישהו (או לעסוק בתחום כלשהו) למרות ספקות פנימיים כיוון שהסביבה שלהם אוהבת אותו, או פשוט מכיוון שהוא עונה על כל הקריטריונים החברתיים הנפוצים של מראה, הצלחה כלכלית וכדומה. גם ההיפך קורה, אגב. הם יכולים להיפרד ממישהו בגלל חוסר הסכמה מהסביבה הקרובה, או בגלל שהוא לא עונה על רשימת הדרישות האפריורית, למרות שהחיבור עם אותו אדם מסתבר כנכון עבורם.
לאנשים שאינם מחוברים לצרכיהם הפנימיים, כל פגם באחר יכול להפוך למשהו בלתי נסבל ולעילה לעבור לאדם הבא. אם אני לא יודע מה אני מחפש או מה אני צריך, אני אשתמש בקריטריונים חברתיים כלליים בכדי לכוון את בחירותיי. מדוע זה קורה? אחת הסיבות האפשריות לכך היא שאנשים אלה למדו עם השנים להיות קשובים יתר על המידה לסביבה, לקבל את תכתיבי החברה כאילו היו אלו רצונותיהם שלהם, או להתכחש בדרכים מתוחכמות לרגשותיהם וצרכיהם הייחודיים. אנשים אלו הופכים להיות מנותקים מהווייתם הפנימית, או אף גרוע מכך - הם לעולם לא למדו להתחבר אליה מלכתחילה. הם משלמים מחיר כבד על חיים מלאי זיוף, חוסר מימוש של פוטנציאל אישי וחרטה שאורבת מעבר לפינה.
בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב
דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, כתב רבות על חוויית הניתוק מהעצמי ועל האופן שבו ניתן להשיב את חוויית החיבור על כנה. ויניקוט דיבר על הפער בין "העצמי האמיתי" ל"עצמי הכוזב" שלנו. שני העצמיים הללו חשובים באותה מידה. "העצמי הכוזב" שלנו פונה החוצה, אחראי על התקשורת שלנו עם העולם, מסתגל ונענה לאחרים כדי שנוכל להשתלב חברתית, בזמן ש"העצמי האמיתי" שלנו פונה פנימה, אחראי על החיבור שלנו עם רגשותינו ועשיר בתכנים ורצונות אשר ייחודיים לנו. כאשר אנו נשענים יתר על המידה על "העצמי הכוזב", אנחנו עסוקים בריצוי, וחיינו יכולים להרגיש טכניים.
ככל שהפער בין שני עצמיים אלה גדול יותר, ואנו לומדים להישען על "העצמי הסביבתי" או "הכוזב", כך נחווה מרחק גדול יותר מהחוויה הפנימית שלנו ובחירותינו יתרחקו מקולנו הפנימי. במצב כזה החלקים היילדיים, היצירתיים והאותנטיים שלנו יישארו חבויים עמוק בתוכנו ולא יעשירו את חיינו, ומכאן קצרה הדרך לתחושת ריקנות, חוסר חיות ומימוש עצמי. חשוב להבין כי "העצמי האמיתי" ו"הכוזב" מתגבשים בתקופת הילדות, בתהליך של אינטראקציה ראשונית עם אימנו. כדי שייבנה "עצמי אמיתי" חזק דיו, יש צורך לאפשר תהליך משחקי שבו הילד מנסה וטועה, מבלי שהאם מבטלת, מקטינה או מחליפה את התכנים של הילד בתכנים "נכונים" יותר משלה. "העצמי האמיתי" אינו נענה לקריטריונים של "נכון" ו"לא נכון", אלא פועל אך ורק לפי מה שנכון עבורי.
בכדי שנבין מה נכון עבורנו אנו זקוקים לאם שתחזק את "העצמי המתגבש" שלנו, גם אם הוא שונה מהותית משלה, ותאפשר לנו מרחב פרטי של גילוי העולם, מבלי שהיא תפלוש או תחדור אליו, או תדרוש את תשומת ליבנו באופן בלתי פוסק עקב הצרכים הנפשיים שלה. כאשר האם דומיננטית מדי, פולשנית או אינה בטוחה בעצמיותה, ולפיכך זקוקה לאישור בלתי פוסק על אימהותה, הילד מפנה את מבטו החוצה אליה בכדי לספק אותה, ומזניח בלית ברירה את מבטו פנימה ואת גילוי עצמיותו. באופן זו הופכת עצמיותה של האם לעצמיותו של הילד, ובשלב מאוחר יותר עצמיותה של הסביבה הופכת עצמיותו.
אני פוגש בקליניקה אנשים בוגרים רבים המטילים ספק בקולם הפנימי. הם יכולים להיות משותקים לנוכח בחירות או החלטות, ולנתח באופן חזרתי סיטואציות בחייהם מבלי לדעת מה לעשות. הם לעיתים כל כך מבולבלים עד שהם מבקשים את עצתי כאילו שאני או מישהו אחר יודעים באמת מה הכי טוב להם. החלומות והרצונות שלהם עטופים בפחדים רבים ובספקות עצמיים. אך "העצמי האמיתי" שלנו נגיש הרבה פעמים לא באמצעות תהליכים מחשבתיים, אלא דווקא באמצעות תחושות גופניות, אינטואיציה (תחושת בטן) או רגשות עזים כגון חרדה, כעס וחוסר אונים. אלו רגעים בטיפול שבו המבוגר האחראי ולעיתים "הכוזב" מפנה לרגע את מקומו לילד הפנימי, המשותק והמבוהל, זה שמביע את עצמו באופן גולמי, חסר התחשבות ורועש. לעיתים הוא דווקא שקט, פחות ישיר ומנומק, והוא עולה וצף ברגעים של שתיקות מביכות.
"העצמי האמיתי" שלנו חיכה לאימנו או לאדם מבוגר אחר שיעצור ויקשיב באמת, והוא עדיין בהמתנה, מחכה ל"עצמי הבוגר" שלנו שיואיל בטובו לעצור ולהקשיב. מי שלא מאפשר לעצמו לעצור לא מרגיש, ומי שלא מרגיש לא חולם, ומי שלא חולם, לא באמת יודע מה הוא רוצה מחייו. חייו נראים כרצף אחד ארוך של מטלות להשלים, וחשבונות לשלם, כאילו החיים הם משימה שיש לצלוח אותה בשלום, ולקבל על כך פרס או הכרה חברתית. אנשים רבים חושבים גם שהקשבה לקולם הפנימי, הכרה עצמית, ביטוי עצמי או תחושה של "מגיע לי" היא אולי אגואיסטית, ילדותית או בלתי אפשרית. אך על פי ויניקוט, לפחות, אין באמת סתירה בין חוויית עצמיות אמיתית, נדיבות ואהבה עצמית, לבין נדיבות והתחשבות בזולת, נהפוך הוא.
כאשר "העצמי האמיתי" שלנו מגובש דיו, הוא גורם לנו להרגיש יותר קיימים, ומספיק בטוחים בעצמנו בכדי לשים רגע את עצמנו בצד, להפסיק לצעוק "תראו אותי!", ולפנות מקום גם לזולת בכדי להכיר בקיומו ובצרכיו. במילים אחרות, ככל שהעצמי האמיתי שלנו מגובש יותר, כך אנו מסוגלים יותר לאהוב את עצמנו וכתוצאה מכך את האחר. בדרך זו אנחנו הופכים להיות בני זוג טובים יותר, הורים טובים יותר, או מנהלים ומנהיגים טובים יותר.
איך תדעו שבחרתם בבן הזוג המתאים?
ובחזרה לבחירת בן הזוג - איך תדעו אם האדם שזה עתה פגשתם, או האדם שאיתו אתם בזוגיות כבר זמן מה, הוא האדם הנכון לכם? ובכן, תשבו רגע בשקט ותקשיבו ל"עצמי האמיתי" שלכם. לצורך כך תשאלו את עצמכם שאלות כגון: מה אני מרגיש? מה אני רוצה? מה ליבי אומר? מה תחושת הבטן שלי? למה הילד שבי משתוקק? איפה אני מרגיש חי, ולמה נפשי נמשכת? יתכן שתצטרכו להתגבר על דפוסי מחשבה חזרתיים ומשתקים, לצלוח אוקיינוס של פחדים ולעמוד לצד הילד הפנימי המפוחד שבכם כפי שאיש לא עשה מעולם, אולם בדרך לפחות תרוויחו את העצמי האותנטי שלכם.
ובפעם הבאה שמישהו אומר לכם דברים כגון "יאללה, מה אתה עושה מזה כזה סיפור, תתחתן כבר", או "תזדרז, עדיף לא להתחתן מאוחר מדי", או שאתם אומרים לעצמכם בסתר ליבכם "מה יוצא לי מהקשר הזה?", תזכרו את דבריו של הרב קוק שאמר: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה למה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד".
בהצלחה!
רועי צור הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט – עוסק בטיפול פרטני, זוגי וקבוצתי. ב-5 למרץ הוא יעביר במסגרת "Funzing" את ההרצאה "מהתאהבות לאהבה: מניעים, טעויות ופחדים בדרך אל הזוגיות".
