ביקורת סרט: "אויבים" - מערבון בערבון מוגבל
דרך מסע של קצין המלווה צ'יף אינדיאני ששוחרר מהכלא כדי להיקבר באדמת אבותיו - "אויבים" מתייחס לאיסלמופוביה העכשווית ולשיח הגזעני של טראמפ. אולם במקום מורכבות אידיאולוגית, הצופה נותר עם אמירה פשטנית על טיב האדם ודרכו של הגיבור הלבן למירוק עצמי
ישנם אינדיאנים טובים וישנם אינדיאנים רעים. ישנם לבנים טובים וישנם, ובכן, רעים. בכך אפשר, פחות או יותר, לסכם את עלילת "אויבים" (Hostiles), מערבון קודר שמבקש להאדיר את דמותו של הגבר הלבן הגואל את עצמו.
בתחילת הסרט טובחים לוחמים בני שבט הקומנצ'י משפחה של מתיישבים אמריקנים. השנה היא 1892, והשורדת היחידה היא אישה (רוזמונד פייק) שנמלטת בעודה מחבקת בזרועותיה את תינוקהּ שנורה למוות. במקביל, מתבקש קצין ותיק על סף פרישה (כריסטיאן בייל) לבצע משימה אחת אחרונה: בהוראת נשיא ארה"ב, עליו ללוות צ'יף אינדיאני גוסס (ווס סטודי), ששוחרר בשל מחלתו מהכלא, אל אדמת אבותיו, על מנת שיוכל להיקבר בה.
כמו אדוארדס, גם דמותו של בייל בסרט נעה בין יחס של תיעוב כלפי האינדיאנים (הוא לא מבחין בין השבטים) והיכרות מעמיקה עם שפתם ותרבותם. קשה שלא לזהות בסרט התייחסות מודעת לאיסלמופוביה העכשווית ולשיח הגזעני של עידן טראמפ. הבעיה היא, שבמקום לייצר מורכבוּת אידיאולוגית, "אויבים" מסתפק באמירה הפשטנית שהובאה לעיל, וגיבורו, אחרי הכל, הוא הגבר הלבן, בייל, שבמהלך מסעו הפיזי והרגשי משיל מעליו את מעטה השנאה והספקנות.
ריאיון עם כריסטיאן בייל לרגל "אויבים"
המשך הסיפור מפגיש בין הקצין העייף והאישה רדופת הטראומה, שנושאת עמה את תינוקה המת ונותרת ליד גופותיהן של שתי בנותיה הטבוחות. היא מצטרפת למסע, שכולל גם חייל ממוצא צרפתי (טימוטי שלאמה מ"קרא לי בשמך"), ובהדרגה נוצקת אמפתיה הדדית בין האינדיאנים והלבנים, במיוחד לאחר שהחבורה מותקפת על ידי הקומנצ'י האכזריים (מה שמאפשר לאינדיאנים "הטובים" להוכיח את עצמם).
חייל העומד להיתלות בעוון רצח (בן פוסטר) ועימות אלים עם סוחרי פרוות מבהירים כי גם בין צחי העור ישנן חלאות. אלה נועדו לשקף לגיבור הלבן של הסרט את עברו האלים ואת הפשעים שביצע במסגרת שירותו הצבאי - אלא שהוא, בניגוד להם, עובר מסע של הִטהרות ומירוק עצמי, בתיווכם של הצ'יף ומשפחתו. אחרי הכל, המסע אל המוות של אינדיאני אחד הוא גם מסע הלידה מחדש של גבר לבן אחר.
סקוט קופר, שביים את "אויבים" לפי תסריט שנמצא בעיזבונו של התסריטאי המנוח דונלד סטיוארט (זוכה האוסקר על כתיבת "נעדר" מ-1982), הוא ללא ספק במאי מעניין שלזכותו נזקפים "לב לא שפוי" (2009), שזיכה את ג'ף ברידג'ס באוסקר לשחקן הטוב ביותר, ו"אחים בדם" המרשים (2013), אף הוא בכיכובו של בייל. אם עבודתו הנוכחית מעוררת איזושהי תחושת חמיצות, הרי זה משום שעל אף כמה סצינות אכזריות וקשות מנשוא – סרטו נסוג אל חיקה החמים של הדידקטיות. כל מה שצריכה אישה שאיבדה את כל משפחתה בנסיבות נוראיות הוא לחוות חמלה מצד אישה אינדיאנית "טובה". מבלי לחשוף, האישה הלבנה אף תזכה ל"פיצוי" הקשור אף הוא בהקרבתו של "אחר".
כמה דמויות מעניינות נדחקות מהסיפור בשלב מוקדם מדי. למשל, זו של חייל שחור (ג'ונתן מייג'ורס), שמעורבותו בקרב מול האינדיאנים עשויה הייתה להעניק לסרט מורכבות גזעית ופוליטית משמעותית יותר; או אישה אינדיאנית (ק'אוריאנקה קילצ'ר), אשת בנו של הצ'יף, שהנרטיב שלה מוסט לטובת התמקדות בזו הלבנה. דחיקה זו של הדמויות הללו רק מדגישה את הפוליטיקה הבעייתית של "אויבים".
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
"הפנתר השחור": צעד ענק לקולנוע השחור
"צורת המים": אגדה מהפנטת למבוגרים בלבד
"הנשיקה האחרונה של הקיסר": עיוות היסטורי בחסות האהבה
עדיין, קשה שלא להיסחף אחר הוויזואליה המערבונית שמציע קופר ב"אויבים". דמותו של בייל, שחקן מעולה גם בסרט זה, עשויה להזכיר את החיילים האמריקנים
ששבו מעיראק או אפגניסטן, ספוגים בשנאת "האחר". החזרה אל הנופים והדימויים של המערבון אמורה לייצר, מבחינה זו, תיקון להשקפה זו – הביטו על האופן שבו מסתכלים על האינדיאנים, ותראו אתכם. ההצלחה, כאמור, היא חלקית בלבד.
