למרות הכל, מודה אני

יש מילים שלא באות לי טוב. הודיה היא אחת מהן. המילה הזאת מעוררת בי אנטגוניזם והיא תמיד נשמעת לי מאולצת, מתחנחנת, משתפכת. להיות בהודיה מרגיש לי כמו להיות אסירת תודה כל הזמן, ואם יש משהו שאני לא אוהבת זה להרגיש שאני כלואה בתוך מסגרת, גם אם המסגרת מלאה בהכרת תודה.

אני דווקא בנאדם מודה: אני מעריכה אנשים שעושים בשבילי דברים, מלאת התפעלות למי שמתאמץ עבורי, אומרת תודה על המקום שאני נמצאת בו, אומרת לעצמי תודה על איכויות שיש בי, ואני רואה את הטוב גם כשאף אחד אחר לא רואה. אבל הודיה? קשה לי איתה. היא מעצבנת אותי. כשאני רואה בפייסבוק חברות שכותבות בהתרגשות שהן מלאות הודיה אני מתמלאת בציניות ששייכת לגאיה מחיים קודמים, זאת ששלפה קוצים בכל פעם שמשהו לא הסתדר לה בפאזל.

בחיים החדשים שלי אני אנאלפיסטית, זה אומר שאני פועלת לפי תורת האנ.אל.פי שמאוד מתאימה להוויה שלי, כי בעיקרון היא אומרת שחיים ומוות ביד הלשון, ולכן אם נשתמש במילים מעצימות ולא מחלישות יהיה לנו קל לקבל את עצמנו ואת מה שקורה לנו בחיים. מילים מעצימות משנות את החיבורים שלנו במוח, הן מראות לנו דברים בצורה אחרת ממה שראינו עד עכשיו, ומאפשרות לגשת אליהם ממקום יותר סלחני ופחות שיפוטי.

אם כאנאלפיסטית אני מרגישה שהמילה הודיה מוציאה ממני אמוציות שדוקרות לי בגוף, כנראה שיש שם פצע, אחרת לא היה כואב לי. לכולנו יש פצעים, יש כאלה שאפשר לראות בצורת נכות גופנית ויש פצעים שהם בנשמה, ויותר קשה לעלות עליהם, אבל בכל פעם שהפצע הזה מתחיל לרטוט זה המקום שבו אנחנו צריכים לעצור ולטפל בעצמנו.

מלאת הודיה על הכל(צילום: shutterstock)

מלאה הודיה על הטוב והרע גם יחד

זה מזכיר לי שלפני כמה שנים, כשהמיינדפולנס הגיע לארץ, הזמינו בבינתחומי קבוצת אנשי תקשורת לשמש כשפני ניסיון שיפיצו את הבשורה, ונבחרתי לקחת חלק בקורס החדשני.

מדי שבוע הייתי מגיעה ומחכה שייגמר כבר. לשבת עשרים דקות בלי תזוזה במדיטציה היה סיוט בל יתואר. אחרי כל סבב אנשי התקשורת תיארו חוויות שמיימיות מלאות רגש, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. כל הגוף כאב לי, השתעממתי, הייתי עצבנית רצח. במפגש האחרון ניגשתי להגיד שלום למרצים ואחת מהן חייכה והכריזה בחגיגיות: "ניצחתי!"

כשהשתוממתי הם גילו לי שכל שבוע הם ערכו התערבות אם אגיע למפגש הבא. אותה מרצה, שהיתה חוקרת מוח, היתה היחידה מתוך חמישה שהאמינה שאגיע. "היה לך קשה אבל יצאת מאיזור הנוחות שלך", היא הסבירה, "ראינו שאת סובלת אבל לא ויתרת ובאמת עברת שינוי".

אני עדיין לא מחבבת מדיטציות, אבל אני מבינה באיזורי נוחות, שבהם הכי נוח לנו לא לעשות שום דבר חדש ומקורי. התחלתי לשאול את עצמי למה כל כך מפריעה לי המילה הודיה, וחשבתי וחשבתי, ובגלל שאני בלונדינית התעייפתי מרוב מחשבות, אז נמנמתי, והתעוררתי כדי להבין שהמילה הזאת מכילה בתוכה התפעמות של רגש שהוא זר לי. הודיה לוקחת את האגו (והודיה לשם יש לי הרבה ממנו), וגוזרת אותו קטן-קטן עד שהוא מתעופף כקונפטי לחלל האוויר.

מאותו רגע שהמילה הודיה נתפסה בי כמו שערות מנגו בין השיניים התחילו לקרות דברים מוזרים: הייתי בסדנה שבה המנחה ביקשה שנוציא טלפונים ונכתוב תודה למישהו שאנחנו מעריכים, מטופלת שלי עשתה פריסת קלפים ויצא לה הקלף "תודה" וכמו אשה שבהריון שרואה רק הריוניות בכל מקום, המילה הזו ריחפה מעליי לאן שהלכתי.

להיות בהודיה זה להודות על כל הטוב שנפל בחלקי, אבל להודות גם כשדברים מסתבכים ומתקלקלים ולא זורמים כמו שרציתי. להיות בהודיה זה להוריד את האגו שרוצה לקבוע את המילה האחרונה ואת השורה התחתונה, לתת לו להיות נוכח אבל שלא ינסה לשלוט על הכל כל הזמן, כי זה בלתי אפשרי. מהמקום הזה אני מסוגלת להגיד שאני בהודיה על מה שיש ומה שאין, על מה שקורה ומה שלא קורה, כי הכל לטובה.

זה לא אומר שהחיים הם אגדה של דיסני (הם יותר האחים גרים), אבל כל דבר שקורה לנו פותח שער למשהו חדש, שיגרום לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולשפר את עצמי. על כל אלה אני מלאת הודיה.

למרות שאני עדיין לא מתעלפת על המילה הזאת.

תודה,

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", עתונאית בידיעות אחרונות, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית ,