בסרט האהוב עליי בכל הזמנים ״סינמה פרדיסו״ מפצירה דמותו של אלפרדו, העיוור הזקן, בדמותו של סלבטורה, הנער הצעיר, לעזוב את עיר מולדתו. ״אין לך מה לחפש כאן. צא לעולם, תחווה הרפתקאות ואל תסתכל אחורה... כשתחזור הביתה״, אמר, ״לרגע ידמה לך שהכל כאן השתנה. אבל הכל כאן נשאר אותו הדבר. רק אז תבין, שזה בעצם אתה, אתה הוא זה שהשתנת...״

כשאני נוחתת בארץ אני תמיד תוהה אם זו אני שהשתנתי או שמולדתי היא זאת ששינתה את פנייה. ישנן נקודות של עוגן. מקומות שמזכירים לי. מעלים בי ניחוח של שייכות. רוח של ים וערבי קיץ חמים, שמזכירים לי את תחושת השקט של ילדותי. את השלווה של ימי החופש הגדול, שנמתחים ברכות כמו מסטיק. 

יש בי מין עצב מהול בשמחה, ניחוח של געגוע למולדת שעזבתי לפני כמעט שש עשרה שנה. בעודי מתהלכת כזרה או כבת בית חורגת, בעיר מולדתי, נחשפתי לבשורה מפתיעה. ״אורנה ואלה״, המסעדה האהובה עליי נסגרת.  מרסל פרוסט מתאר בספרו ״בעקבות הזמן האבוד״ כיצד אכילת עוגית מקרון צרפתייה מחזירה אותו מיד לזיכרון ילדות. ובכן עוגית המקרון הנוסטלגית שלי היא לביבות הבטטה המפורסמות של ״אורנה ואלה״.  החלטתי שאני חייבת להגיע לשם. פעם אחרונה להיפרד מהמנה האהובה עליי. 

אימא שלי ואני קבענו יחד יום של בילוי. רק שתינו. יחד. החלטנו ללכת למוזיאון תל אביב לתערוכה של לואיז בורזאוה ומשם לארוחת פרידה ״מאורנה ואלה״.  בורזואה היא האומנית האהובה עליי. היא איבדה את אמה כילדה וחלק ניכר מעבודותיה עוסקות בגעגוע ובקשר שלה לאימה. אמה של לואיז הייתה תופרת, ולכן מתוך משיכה לפסיכואנליזה ודימויים מהלא מודע, היא מפסלת איברים פאליים נועזים לצד עכבישים מרהיבים. עמדנו יחד, אמי ואני תחת שני פסלי עכביש ענקיים. נדמה היה לי שהם קשורים יחד בקורי עכביש דמיוניים ותהיתי בליבי על אותם החוטים השקופים, שמטווים מהלב של אימא שלי, לליבי שלי. 

כשהייתי בת 16, הביאה לי אימי מתנה מניו יורק- ספר העבודות של בורזואה. ישבתי בחדר ילדותי, דפדפתי בספר, ומתוך הספר נפלה גלויה עם איור שמעליו היה כתוב:  "Femme  Maison”, איור של אישה ערומה אשר ראשה תקוע כמו עליזה בארץ הפלאות בתוך בית.

מאז ועד היום מלווה אותי אותו הדימוי ואני מבינה ומזדהה איתו יותר מאי פעם. הזמן עובר והנה אני, בליבי, שואלת את עצמי את אותן השאלות ששאלה אמי. מחשבות על חופש, תשוקה, על תעוזה וביטוי עצמי בזמן שבו בעת, ראשי תקוע בביתי, בדאגה לילדיי ובני ביתי. כיצד אישה עונה על שאלות אלה. כיצד היא מוצאת את האיזון. פותרת את החידה. מוצאת את הדרך המדויקת והנכונה ביותר עבורה. 

התעקשתי להסתובב במוזיאון עם מכשיר אלקטרוני. להקשיב להסבריה של לואיז. עמדנו יחד ליד מיצב של חדרי כלא, שבתוכם אינספור חפצים שמסמלים דימויים מעולמה הפנימי של האומנית. אימא שלי חלפה לידי בשקט ובחכמה האופיינית לה, היא לחשה לי שהיא מעדיפה לא להיחשף להסברים שמאחורי העבודות האלה. 

״זה כמו להתבונן בלא מודע של אומן. לנסות לתת מילים והסבר לדימוים המופשטים האלה, רק לוקחת מעוצמת החוויה״. אימא שלי המשיכה ללכת. ואני החלטתי לכבות את מכשיר ההסברה ולתת לאומנות לדבר אליי בזכות עצמה. 

כשיצאנו מהמוזיאון עמדתי מול הכניסה הראשית של מוזיאון תל אביב. מול גרם המדרגות המפורסם ונזכרתי שכשהייתי בבית הספר היסודי. הקימו שם במה. הכינו טקס לכבוד תל אביב הקטנה. ואני זכיתי לעמוד שם על הבמה עם שתי צמות ולשיר סולו. אחרי שהופעתי שם, רבין ז״ל עלה לנאום. הוא היה נבוך ואדום כל כך. הייתה בו ביישנות וצניעות כובשת. בעודי ילדה, הבטתי בו עומד ונואם, איך פניו מאדימות והוא מסכל רגליים. מתוך בטחון מופרז של ילדה שלא חוששת לעמוד ולשיר.

לא הבנתי אז את אותם הפחדים שחודרים בשעת לילה לנפשו של האדם, אותם הפחדים שטווים קורי עכביש בחלומותיהם של המבוגרים. תהיתי אז לעצמי כילדה, ממה הוא מתבייש ונבוך כל כך.  נסענו לשינקין אימא ואני, וחיכינו עם עד שורה של נואשים נוסטלגיים בתור.  לבסוף זכינו בשולחן במרפסת. במהרה הגיעו לביבות הבטטה. עם המלפפון הירוק והשמנת עם העירית בצד. לקחתי ביס והבטטה ניחמה, נמסה בתוכי. 

נזכרתי איך לכבוד יום הולדתי האחת עשרה אחותי הגדולה, פינקה אותי בבטטות המפורסמות. הערצתי אותה. את אחותי.

אחותי האהובה כבר מזמן איננה. למרות שמידי יום היא חולפת כמו צללית במסדרונות נפשי, ועד מעט גם הלביבות ייעלמו מן העולם. ועדיין הזיכרונות עד מלווים אותי. 

״שמת לב שכל המלצרים כאן הם בחורים?״ אמרתי לאימא שלי. והיא הופתעה לגלות שמעולם לא שמה לב לפרט יוצא הדופן הזה. ״רק גברים ממלצרים כאן...״ ישבנו במרפסת המסעדה והתבוננתי בה. באימא שלי. היפה. המיוחדת. כמה אני שמחה שהיא שלי. אימא שלי. חשבתי לעצמי בסתר ליבי, שאת אימא שלי תמיד אני אוהב קצת יותר. קצת אחרת.

כשהייתי חיילת. סבתא שלי נפטרה. אמא שלי נשכבה עצובה על מיטתי וגילתה לי סוד כואב. שביום שאתה מאבד את אמא שלך, זה היום שבו אתה מפסיק להיות ילד.  היה לי משונה לחשוב אז על אמא שלי כילדה. אבל היום אני כבר מבינה שכל עד אני נמצאת ליד אמא שלי. אני עדיין ילדה בעצמי.

תהיתי אם השחקן בסרט האיטלקי צדק. אם זה העולם סביבי שמשתנה או שאולי זאת בעצם אני, שרואה, שמרגישה את הכול קצת אחרת. הייתי רוצה לבלות אתה יותר. עם אמא שלי. הזמן שלי אתה יקר לי. ויש לי כל כך מעט ממנו. אני חוששת שכל הזיכרונות שעוטפים אותי, בביקורי, יום אחד ייעלמו כהרף עין. אולי גם אני יום אחד אזדקן ולא אזכר יותר את המבט של אחותי, את הידיים של אימי, שתמיד מרגיעות, מנחמות אותי. והעולם האכזר שסביבי שלא מחכה ליֿ, הוא גוזל רגעים ממני. אפילו לביבות בטטה הוא כבר לא משאיר לי. מפציר בי שאני כבר לא ילדה. מזכיר לי שהזיכרונות שלי. שייכים רק לי. הם מתקיימים אך ורק בתוכי. 

בשדה התעופה בדרכי חזרה לגלות. לבית הנוכחי שלי. חיבקתי אותה חזק. את אמא שלי. קיוויתי בליבי שהיא סולחת לי. על המרחק הטרנס אטלנטי. שנפער כמו רעידת אדמה בינינו. והיא בשקט הזכירה לי. שגם היא בגילי נסעה לגדל משפחה בגלות, והשאירה בארץ גם היא, את אמה שלה. 

האהבה שלה גדולה כל כך. גם את החופש הזה, ברוחב לב, בנדיבות אינסופית היא נותנת לי. כנראה היא יודעת שאני נוצרת אותה. לוקחת אותה תמיד איתי בדרכי. 

ובעלייה למטוס, כשהבנות שלי הצחיקו אותי, זיהיתי את הבעת פניה. אותה הבעה שהועתקה בדיוק מוחלט מפנייה של אימי, לפני שלי ועד לפניהן של הילדות הקטנות שלי.  מגע ידיה והחום שלה. של אמא שלי. תמיד מלווה אותי.  והיא נשארת כחותם על ליבי.