חזון העצמות היבשות / על ניצחון נבחרת ישראל
לקטש היה דרוש הניסיון של הוותיקים, כי בקמפיין כזה אין זמן ללמד, ובטח לא לבנות. לצעירי המהפכה יש מה ללמוד מפניני. וגם: האם עדי גורדון חזר שוב למדים הלאומיים? עידו אשד מנתח את ה-75:82 על בריטניה וכבר מביט להמשך
קשה שלא להיות רומנטי לגבי נבחרת ישראל בכדורסל. בוודאי כשהיא משחקת בשישי בצהריים, לעיני קהל חם ואוהב, שיושב ביציע ע"ש אורי שלף. ובמיוחד אחרי שבחוץ בדיוק הסתיים לו אירוע נפלא כמו מרתון תל אביב, בו השתתפו 40 אלף ספורטאים אמיתיים. כל זאת בזמן שבפנים, התמודדו עודד קטש וחניכיו בקונפליקט שמלווה את הכדורסל שלנו בקמפיין הנוכחי: מה יותר חשוב - הניצחון או הדרך? ובכן, הפתרון הרומנטי היה: גם וגם, אבל קודם כל, בואו ננצח.
כי בספורט, כשיש משחק רשמי, אתה תמיד תשאף להביא את כל הכלים העומדים לרשותך. זהו טבע האדם, להיות מתמודד ראוי, קונטנדר, ולרצות לנצח. ואל תשכחו, אנחנו ישראלים, וקשה עד בלתי אפשרי עבורנו לוותר בטווח הקצר כדי להצליח יותר בטווח הארוך. אנחנו תאבי ניצחון, והצערה מלאכותית נחמדה ברעיונות ובראיונות, אבל כמו שאמרו הגששים: 'עם הניסיון בא הגובה, וגם באים הניצחונות'. ובכל מקרה עדיף שנמשיך בקמפיין הזה לעוד שלב, שייתן הזדמנות נוספת ליובל זוסמן, תמיר בלאט, נמרוד לוי ואחרים. ללבוש שוב מדים כחול לבן, להתנסות שוב בכמה דקות משחק, וללמוד מגיא פניני, רביב לימונד ואבי בן שימול איך עושים זאת נכון. וכך, מחזון מהפכת הצעירים עברנו אל חזון העצמות היבשות. "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד" (יחזקאל).
היה דרוש לו ניסיון הוותיקים. קטש(צילום: אורן אהרוני)
גם נבחרת בריטניה עזרה. היא הציבה מולנו משוכה גבוהה, אתלטית, מהירה ומדויקת. גבוהים שקולעים מרחוק. סוס יעיל מתחת לסל (אולסאני) שקשה להתמודד איתו. חיתוכים ותנועה ללא כדור שהביכו אותנו וסדרו להם קליעות פשוטות וקלות ללא הפרעה. ובעיקר האלמנט הבולט בו אנחנו חסרים מול הכדורסל האירופי: קליעה משלוש כאופציה ראשונה בהתקפה. כל סל שלהם נראה קל, ואנחנו צריכים הרבה מסירות כדי להגיע לזריקה. המהירות שבה הם מוציאים קליעה לשלוש, והמחשבה שזו האפשרות הטובה ביותר, מספיק שיש מבט לסל, בכל שלב של ההתקפה. עמדת המוצא של כל החמישייה הבריטית היא הקליעה. יש מה ללמוד. ונדרשו כאן ניסיון, תחכום ותעוזה כדי להתמודד איתם. ויכולנו להם.
לקטש היה דרוש הניסיון של הוותיקים, במיוחד כי בקמפיין בו מתכנסים כמה ימים לפני זוג משחקים, אין זמן ללמד, ובטח לא לבנות. אפשר לבחור את הכי טובים, והפעם בלי מגבלות ותק וגיל, לדבר על עקרונות ומחויבות, ואז, תוך כדי המשחק, לגלות מה יעבוד. ואכן לקח לקטש כ-25 דקות למצוא נוסחה שתייצר כימיה. הוא גלגל את כולם פנימה כבר אחרי 12 דקות, כאומר "שחקו ותראו לי מה הבאתם היום". אסור לשכוח שזה רק המשחק הרשמי השלישי שלו כמאמן הנבחרת הבוגרת, וגם הוא קצת חלוד, עד שיחזור לקווים בירושלים. אבל עדיין, הוא הראה לנו את המקוריות וחשיבת הכדורסל הפתוחה והמשוחררת שלו, למשל כשעבר לאיזורית לוחצת לקראת סוף המחצית הראשונה. ובסוף גם מצא את השילוב המנצח: הסוסים הוותיקים, יחד עם דור הביניים (רפי מנקו ועידן זלמנסון), בעזרת מתאזרח יעיל ומחויב (ריצ'רד האוול). והנה גם האימפריה הבריטית ניגפה בידי הצבא הישראלי הקטן והחכם.
לרגע נדמה היה שעדי גורדון חזר למדים הלאומיים. בן שימול(צילום: אורן אהרוני)
ואם בקטן וחכם עסקינן, כל הקמפיין הזה מקבל הצדקה מוסרית ורגשית, לו רק עבור העדנה המאוחרת לה זוכה אבי בן שימול. אחרי שתרם רבות לנבחרות הצעירות, והיה נער פוסטר במכבי תל אביב הגדולה שזכתה בגביע היורוליג ב-2004 (וגם זכה לקלוע סל בגמר), נדד השחקן המוכשר הזה בין מחצית מקבוצות הליגה, ובכולן שיחק מהלב. ריכז וקלע, בעיקר מסר (כבר מעל אלף אסיסטים בליגה), נהנה וגם סבל, קריירה עשירה של שחקן ליגה מצוין, שאף פעם לא קיבל את ההכרה המלאה והאמיתית לאיכותו, הרבה בגלל הזרים הרבים שתמיד הקיפו אותו. ורק בזכות פציעה לא-פציעה של תמיר בלאט, זומן ה"עולל" בן ה-33 לראשונה לסגל הנבחרת הבוגרת, והוא משחק כאילו תמיד היה כאן.
וכך, בסוף הרבע השלישי, הוביל בן שימול את הנבחרת לכמה דקות מופלאות, של כדורסל מהיר, שוטף, תוקפני ומלא תעוזה. בן שימול היה בזון שלו, ריחף על המגרש, קלע שלוש זריקות אוטומטיות, מתוכן שתי שלשות, ועוד כמה אסיסטים מהירים, ופתאום נגלה לנו חזון אחרית הימים. לרגע היה נדמה שעדי גורדון חזר למדים הכחולים לבנים. ואלה היו דקות קסם שהמחישו איך הכדורסל שלנו צריך להיראות תמיד. והנה פתאום השלשות באות באופן טבעי, לא מתרגילים, אלא מהנעת כדור חופשית, פנימה החוצה, והצליפות לסל יצאו באופן משוחרר ואוטומטי. כמה יפה, כמה פשוט. עכשיו בואו נשחק ככה 40 דקות. נהמר, נסתכן, אבל זו הדרך.
תלמדו ממנו. פניני(צילום: אורן אהרוני)
על גיא פניני דיברנו הרבה בשבועיים האחרונים. וכמו אחרי גמר הגביע, הערך שהוא מביא לכל קבוצה ונבחרת בה הוא משחק הוא עצום. וחבל שהכוכביות מהתנהגותו והפרשיות שדבקו בו, מפריעות להבין כמה כישרון וחוכמת משחק טמונים בו. אבל הוא כבר שכח מהעניינים הלא מקצועיים, והתיישר, ונהנה מכל רגע. וגם אנחנו. לצעירי המהפכה יש כל כך הרבה מה ללמוד מגיא: איך לעמוד נכון בהגנה, איך להיות מרוכז 24 שניות ולא רק 12 בכל פוזשן, איך לשחק עם גבוהים. יובל זוסמן יכול היה להיעזר בו מאוד במכבי. זוסמן בירידה כי הוא לא משחק, פשוט מאוד, אחרי החלטה רעה שלו לעבור להיות עלה תאנה ישראלי בקבוצה זרה, בלי אף מדריך שיקבל אותו וילמד אותו. לו רק עבור חניכת הצעירים, חשוב שהוותיקים יהיו בנבחרת ויעניקו לילדים את מה שהם לא מקבלים בקבוצות.
ובכלל, הניגוד בין חוויית הצפייה בנבחרת ישראל הרעננה והכחולה-לבנה, יום אחרי המשחק החלש של ליגיון הזרים של מכבי תל אביב באירופה, הוא חד. משמח לגבי הנבחרת, וכואב לגבי מכבי. מכבי הייתה פעם מקור להזדהות והנאה, הבסיס של הכדורסל ישראלי, ולא נשאר מכך דבר. אני מעדיף לראות כדורסלנים ישראלים מתאמצים, מתקדמים, טועים ומתקנים, עם מאמן ישראלי מקורי ומתרגש, בכל יום וכל שעה. גם אם זה לא ביורוליג, וגם אם לא יזכו באף תואר, ובכלל לא אכפת לי שהם לא הכי טובים באירופה. כי אלה הכי טובים שיש לנו. אז תגידו, איך אפשר לא להיות רומנטי לגבי נבחרת ישראל בכדורסל?
לפנייה לכתב/ת 
מקל והאוול
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
