כשאיש לא מכיר אותך, כל יום הוא פורים
אוי האירוניה. התפשטתי מול בחורים שוב ושוב, אבל אף פעם לא הייתי ערומה בפניהם באמת. תמיד אמרתי לכולם הרבה דברים, זו המומחיות שלי. ובכל זאת, מעולם לא הראיתי להם כלום
רחוב המלך ג'ורג', תל אביב. אני צועדת ברחוב ועיניי נעצרות על חנות תחפושות מרשימה שמושכת את תשומת ליבי. מכל הפריטים בולט לו צעיף נוצות שחור ומפואר. תמיד אהבתי כאלו. "מה איתך, את לא מתחפשת?", שואל אותי אחד המוכרים שהיה בדיוק בהפסקת סיגריה. אני מחייכת אליו ומנידה ראשי לשלילה. "אצלי כל יום פורים", לחש הקול הקטן שבראשי. "בשבילי מסכה היא כבר מזמן פריט לבוש לגיטימי".
גדלנו על התנאי שאסור לשקר, ובכל זאת המסקנה הרווחת היא שבן אדם משקר בממוצע לפחות פעם אחת בשיחת חולין תמימה של 10 דקות. כשאני חושבת על זה לעומק, אינני מצליחה לשים את האצבע על הפעם האחרונה שבה חשפתי החוצה את גפן האמיתית. ובכן, אולי כי זה מעולם לא התרחש. אף פעם לא הכנסתי מישהו לגמרי פנימה. אוי האירוניה. התפשטתי מול בחורים שוב ושוב, אבל אף פעם לא הייתי ערומה בפניהם באמת. תמיד אמרתי לכולם הרבה דברים, זו המומחיות שלי. ובכל זאת, מעולם לא הראיתי להם כלום. מעולם לא הפגנתי את רגשותיי האמיתיים, וכל מה שחלקתי איתם רק התחיל לגרד את פני השטח.
לא גררתי אף אחד איתי לתהום, למשל. אני יודעת בדיוק איך היא נראית, וקרוב לוודאי שהם לא יעמדו בזה. הם נורמלים מדי. האם זה מופרך? המגילה מספרת שאסתר לא חשפה את מוצאה היהודי ובסוף נבחרה למלכה, אבל אנחנו עושים את זה בעקביות כל הזמן. "מעגלים פינות", מסתירים, עושים כל מה שיידרש כדי להגן על האינטרס שלנו. כדי לשמור על האגו הנפוח, על הלב שמפחד להישבר, על האופטימיות הזהירה שמפחדת להסתכן. אנחנו אומרים שאנחנו לא מחפשים "משהו רציני", אבל רגע לפני שאנחנו נרדמים לבד, אנחנו יודעים שעמוק בתוכנו אנחנו הכי כמהים לכך. אנחנו מסתירים את הפגמים והשריטות כדי שאף אחד לא יראה. אנחנו עוטים מסיכה של "רווק וטוב לי", כשבפועל אנחנו יודעים שזה 90 אחוז של עצב, ואולי 10 אחוז רפים של תחושה חופשית.
הצלקות שבפנים
ס"ד זה קיצור של "סיבוב דאווין". בכל פעם שאני מגיעה למאורע חברתי, אני מסתובבת ו"בודקת את הסחורה" כשאני לבושה במיטב בגדיי, ודואגת להזכיר לכל הנוכחים מי נמצאת כאן. בתכל'ס אני עושה את זה כי אני יהירה, וכי זה עדיף על לשבת על הבר ולחכות שלמישהו יהיו את הביצים כדי לגשת אליי. אין בסיבוב הזה דבר מלבד פוזה. כל המחשבות הללו החזירו אותי בחזרה לרגע שבו הגברים שאני פוגשת רוצים שאיחשף. כשהם מבקשים ממני איזושהי פיסה של אמת.
"יש לך צלקות שאני צריך לדעת עליהן?" זאת שאלה שבחורים פוטנציאליים שאלו אותי לא מעט, ותמיד ציפו לתשובה כנה. ידעתי למה הם מתכוונים כשהם שואלים את זה, אבל התשובה שלי נותרה כשהייתה. אני אראה לו את סימן הנשיכה הישן על זרוע שמאל, זה שהותיר בי הרוטוויילר שגידלנו כשהייתי ילדה. אני אמשיך אל החתך האופקי מתחת לשפתיים שרואים רק כשאני מחייכת, זכר לפעם ההיא שהשתכרתי לחלוטין וריסקתי את המכונית. את הצלקות שעל הלב והנשמה אני אשמור לעצמי.
על פי חוקי הג'ונגל החזקים טורפים את החלשים, וגם אם אני לא מחופשת לנמרה אלא רק מאמינה שמנומר זה צבע, החוקים האלו תקפים גם בעולם האמיתי. לעטות מסכה נותן לך כוח. זה נותן לי כוח. זה אומר שאי אפשר לפגוע בי, או לפחות זה גורם לאנשים לחשוב כך. ככל שתדע על מישהו יותר, אתה אוטומטית מחזיק ביתרון עליו. ולא, לדעת מיהו הסופר האהוב עליי, מהם הרגלי הפיק-אפ שלי ואיך אני שותה את המשקה - זה לא נקרא לדעת. כל עוד אף אחד לא יודע מה מסתתר בנבכי הנפש שלי, אינני בסכנה.
לפעמים אני מציגה את עצמי כבחורה ריקה מתוכן וקלילת דעת. אני מפחדת שאם אראה מי אני באמת, הם לא יוכלו להתמודד עם זה. הם ישברו את הראש על איך בחרתי בעצמי להיות מתבודדת ואאוטסיידרית ולמה אין לי חברות בנות. טוב, התשובה לזה פשוטה - כי הבנות הנורמטיביות מוציאות אותי מן הדעת. אני מכניסה את המפתח לחור המנעול ונכנסת ישר למקלחת. אור חזק ולבן מציף את החדר. אולי עדיף שאמשיך להסתובב במסכה הזו, עד שיגיע מישהו שלידו אוכל להרגיש בטוחה מספיק בשביל להישאר ערומה, גם עם בגדים. מסיכות סופן לרדת, חשבתי לעצמי. כל שנותר לשאול הוא "עם מי"?
