קייס צ'ויס: "הקהל בישראל פסיכי, גורם לך להרגיש רוקסטאר"
הם כבר היו כאן שבע פעמים וכל הופעה שלהם סולד אאוט. מה יש בלהקת קייס צ'ויס הבלגית שהופך אותם לחביבת הקהל הישראלי? בריאיון ל-ynet הסולנית, שרה בטנס, טוענת ש"הרוק הוא ז'אנר מת, הוא צריך בעיטה בתחת" ועל ההטרדות בתעשייה: "הבונוס בלהיות לסבית זה שאנשים מניחים לך"
ההופעה המתוכננת של קייס צ'ויס בישראל נמכרה בתוך מספר ימים ונוספה לה אחות בדמות עוד הופעה בערב למחרת. לא מדובר בדבר חריג כלל ואפילו צפוי להחריד כשמדובר בהרכב הבלגי, שיהיה זה ביקורו השביעי בארץ הקודש. הפעם הראשונה שלהם כאן הייתה ב-1999 כשהיו מופע חימום ללהקת גארבג' – אפילו לא הדבר המרכזי – רק מתאבן. אבל כמעט 20 שנה מאוחר יותר, ניכר שהאחים שרה וגרט בטנס כבר זכו למעמד של כבוד בקרב היושבים בציון. וגם הם מנסים להבין לפעמים מה פשר החיבור המשונה בין הלהקה שלהם לבין קהל במדינה שהמשותף לה ולבלגיה מסתכם בעיקר בהתמודדות עם טרור וחלוקה אתנית בין שני עמים. ואולי זה די הרבה, כשחושבים על זה.
"אנשים שאלו אותנו לפני כן איך נהייתם כזו הצלחה בישראל מה פשר הקשר המיוחד ביניכם וקשה לענות", אומרת שרה בטנס בריאיון מבלגיה. היא כבר לא מתגוררת שם אלא בלוס אנג'לס, אך נמצאת במולדתה בעיקר לצורך הקלטת פרויקט צד. אלבום אולפן חדש של קייס צ'ויס יגיע רק ב-2019 ככל הנראה.
"אני זוכרת שבפעם הראשונה שהגענו אליכם פשוט היינו שמחים שאנחנו באים למקום אקזוטי, לא ידענו שיהיו לנו מעריצים שם. היינו מופע פותח לגארבג'. ואז הופענו וכולם שרו את המילים. שרנו את 'Another Year' וכולם בקהל הכירו כל מילה מהשיר. אני זוכרת שהסתכלתי על אחי ולא יכולתי לחשוב, כי זה היה כל כך בלתי צפוי. זה היה רגע כל כך אמוציונלי עבורנו. ככה זה התחיל ואיכשהו זה אף פעם לא נגמר".
זה קורה לכם גם עם מדינות אחרות ואנחנו סתם מרגישים מיוחדים?
"יש כמה מדינות שיש לנו קשר ייחודי איתן, אבל זה שונה. זה נחמד להיות פופולרי בהולנד אבל זה במרחק 20 דקות נסיעה מהבית של ההורים שלי, אז זה קצת פחות מסתורי בעינינו. להצליח להגיע כלך כך רחוק לתרבות שכל כך מעניינת אותנו וכל כך זרה, ואז שיהיה לך כזה בסיס מעריצים נאמן שם - זה מדהים. אנחנו נהנים בכל ביקור, זה תמיד רגע שיא של השנה שלנו ודבר שאנחנו מחכים לו מאוד".
מניח שבשלב זה יש לכם כבר מקומות קבועים.
"יש לנו הרבה זיכרונות מיוחדים, כמו לשחות בים באמצע הלילה מיד כשאנחנו נוחתים. רק טבילה קטנה לפני שאנחנו הולכים לישון כדי להגיד שהיינו בים. אנחנו מנצלים את השהות שלנו אצלכם היטב".
כבר 25 שנה שקייס צ'ויס עושים את זה. לא דבר מובן מאליו בהתחשב בעובדה שאת עיקר תהילתם קנו להם "Not an Addict" וכמובן "Everything for Free" – שני שירים שיצאו לפני שני עשורים, האחרון שבהם יצא כחלק מהאלבום "Cocoon Crash" שבקיץ הקרוב יחגוג 20.
זה עוד פחות מובן מאליו כשלוקחים בחשבון שקייס צ'ויס, חרף גרעין המעריצים הקשה שבנתה במדינות מסוימות, אף פעם לא הייתה הד-ליינרית קלאסית של פסטיבלים, ומדובר בהרכב שגם בשנות התשעים נחשב לחלק מזרם, חוליה אחת בשרשרת להקות רוק-גיטרות עם שירים טובים שהתנגנו ב-MTV. בהתחשב בכך, ובעובדה שגם הם מודעים למצבו העגום של הז'אנר בעשור האחרון, מדובר ממש בנס.
אנחנו מתעסקים בקשר המפתיע עם ישראל, אבל גם הקיום שלכם היום הוא דבר די גדול. גיטרות, איך נאמר, לא ממש באופנה היום.
"אני מרגישה ממש בת מזל. אתה אומר 'זה כמעט לא מגניב' אבל זה לגמרי לא מגניב. אין כמעט צעירים, פרט לנוסטלגים ברוחם או לאנשים שממש בקטע של רוק, שאוהבים את זה. לרוב הילדים היום, אפילו לחבר'ה בשנות העשרים שלהם, יש אפס עניין ברוק. אז לחשוב שאנחנו עדיין מנגנים במקומות ומוכרים אולמות שלמים.
"אנחנו קיימים 25 שנה וסיימנו עכשיו את סיבוב ההופעות הגדול ביותר שעשינו ב-12 השנים האחרונות, אז זה מרגיש ממש טוב. הרוק הוא ז'אנר מת. אני לא יודעת להסביר את זה, אני רק שמחה שהשירים שלנו מחזיקים מספיק כדי שאנשים יאהבו אותנו ויבואו לראות אותנו. אנחנו עדיין מרגישים בשיאנו ועושים את המוזיקה הכי טובה. קורים דברים מעניינים במוזיקה, שאין להם קשר לרוק. גם הפרויקט שאני מקליטה עכשיו הוא לא רוק".
מה צריך לקרות כדי שהז'אנר יקום לתחייה שוב? אולי חסרות בו דמויות מעניינות פשוט?
"הוא צריך להמציא את עצמו מחדש. אני עושה עכשיו מוזיקה שאין לה קשר לרוק כי אני מוצאת את עצמי משועממת מדי פעם מהז'אנר. זה אותו שיר, אותה תבנית, אותו סאונד. מוזיקת רוק צריכה בעיטה בתחת וצריכה להפוך מעניינת יותר. קורים הרבה דברים מעניינים בהיפ הופ, למשל, שלא קורים ברוק. להקות הרוק הקיימות היום לא עושות משהו חדש. ועובדה שבז'אנרים אחרים יש רוקסטארים, אנשים כמו קניה ווסט או ביונסה, שיש עניין סביבם".
קייס צ'ויס נשארה עם השירים שהביאו אותה עד הלום ועם המעריצים האדוקים. אבל לכותרות האמיתיות היא הגיעה רק בשנות האלפיים עם צאתה של בטנס מהארון בגיל 30. גיל מאוחר ללא ספק, ואולי זה קשור לעובדה שאז - כמו היום - קשה להיות אישה חד מינית בתעשיית המוזיקה. או אישה בכלל.
קמפיינים כמו #METOO חשפו המון מהרעות החולות של תעשיית המוזיקה. כאישה שפועלת בתחום כל כך הרבה זמן, אני מניח שיצא לך להיחשף ללא מעט מהן בעצמך.
"לא, אני חושבת שהיה לי מזל בנושא הזה מכמה סיבות, ואחת מהן היא שאחי תמיד היה בסביבה. זה לא שהוא היה סופר מגונן, אני יכולה לדאוג לעצמי, אבל עדיין תמיד יש עוד אדם איתי בכל מקום אליו אני הולכת. בתוך הלהקה אחי מכבד את כל מה שאני עושה כפי שאני מכבדת אותו. אז אף פעם לא הייתה לי הרגשה של 'אני אישה, אני לא יכולה לקחת החלטות חשובות'. תמיד היינו שותפים שווים. אבל הבונוס בלהיות לסבית זה שאנשים מניחים לך. אני רואה את זה מסביבי, כשגברים לוקחים בדיחה או פלירטוט צעד אחד רחוק מדי, אבל כשאת לסבית והם יודעים את זה, את הרבה פחות חשופה לזה. גם תעשיית המוזיקה נשלטת על ידי תרבות מאצ'ואיסטית. נניח כמו שאנשים מניחים שאחי כותב את השירים בלהקה".
אנשים מסתכלים מוזר על סולנית אישה בלהקה של גברים?
"לא, אין לי את ההרגשה הזו בכלל. בשלב מסוים הם הבינו. בניגוד לתעשיית הקולנוע או לעולם התאגידי, אני חושבת שבתעשיית המוזיקה פועלות כל כך הרבה נשים. זה אזור אחד שבו יש לנו תשלום שווה ואין אפליה".
ואגב קמפיינים ותנועות, זה לא יהיה ריאיון עם אומן בינלאומי אם לא תעלה בו שאלת החרם התרבותי על ישראל.
"אולי בביקורים קודמים דיברו איתנו על זה, אבל הפעם בכלל לא. לא פנו אלינו".
ואם היית צריכה לשכנע אומן שיש עליו לחצים לא להגיע לכאן, איך היית מציגה את זה?
"מבלי להיכנס לפוליטיקה כי אני לא רוצה, אם הייתי צריכה למכור למישהו את ישראל הייתי אומרת שזה אחד המקומות היפים ביותר שהייתי בהם בעולם וכתייר זה מקום ממש כיפי להיות בו. הייתי אומרת לכל אחד ללכת. היה חלל ענק בחיי אם לא הייתי באה, זו הייתה חוויה מעשירה בכל פעם שהגענו לארץ. זו הרגשה טובה ולכן אנחנו ממשיכים לחזור. וגם הקהל פסיכי, הם גורמים לך להרגיש כמו רוקסטאר".
כן כשהקהל פה אוהב אותך אתה כמו חבר בביטלס
"אני יודעת, אני מתה על זה".
