"סאלח, פה זה ארץ ישראל": חומר נפץ חברתי ופוליטי
שני הפרקים הראשונים של סדרת התעודה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" חושפים את מנגנון האפליה המכוונת נגד עולי צפון אפריקה ואת הגזענות הבוטה, לא פחות, של ההנהגה בשנות ה-50. את פצעי התקופה מלקקים הדורות הבאים גם עשרות שנים אחרי, ושאלה אחת גדולה ממשיכה להדהד: למה לעזאזל הפרוטוקולים עדיין חסויים?
השאלה הראשונה שעולה לראש במהלך צפייה ב"סאלח, פה זה ארץ ישראל", ששני פרקיה הראשונים שודרו הערב (יום ב', 21:00) ברשת, היא איך ייתכן שעדיין ישנם פרוטוקולים שסגורים לעיון. דוד דרעי, שמוביל את הנרטיב שעליו מבוססת הסדרה, מתאר את האופן שבו פוזרו העולים מצפון אפריקה בעיירות הפיתוח בשנות ה-50, משוטט בין מדפים עמוסים של פרוטוקולים, כולם חסויים, סגורים לעיון ל-70 שנה כאילו צו אלוהי ירד מהשמיים ונקב בתאריך התפוגה שלהם. מדובר בתיעודים של התרחשויות שעיצבו את המדינה באחורי הקלעים שלה, ורוב הדמויות שמשתתפות במחזה הזה כבר הלכו לעולם שכולו טוב, אז מה לעזאזל מונע מאיתנו לפתוח את התיקים האלה עכשיו?
"סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא לא פחות מחומר נפץ חברתי ופוליטי. דרעי יודע דבר או שניים על גירוי רגשי; את היכולות שלו כבמאי אתם מכירים מסדרות כמו "אבודים" של צופית גרנט. מבלי להפחית ממשקלן של העובדות היבשות, הן הדבר היחיד שיבש באופן שדרעי מציג את הנתונים: הוא מוזג פנימה את הסיפור האישי שלו, לפעמים עד כדי אובדן הנרטיב, כמו החיפוש שלו אחרי הקבר של סבא שלו במרוקו. לקריינות הפרוטוקולים הסודיים הוא ליהק את העילאי המתנשא הטוב בתחומו, ירון לונדון, שזקני השבט מזהים אותו גם עם העימות האומלל עם ניסים סרוסי ב"טנדו".
דרעי, שההורים שלו הגיעו – או יותר נכון הוצנחו – לירוחם כשעלו לארץ ממרוקו ב-1954, מתחקה אחר הפרוטוקולים של הסוכנות ומרכז מקבץ מזעזע של מניפולציות שהפעיל היישוב על עליית צפון אפריקה, כשביקש לפזר אותם בפריפריה ולמנוע מהם להתיישב בערים הגדולות. הם נותבו לשם (הוסללו, אם תרצו) בניגוד לרצונם, וכשניסו להימלט משם הפעילו נגדם כוח: עצרו אותם במחסומים, איימו עליהם בלקיחת הילדים שלהם והכניסו אותם לרשימות שחורות שהפקיעו מהם זכויות כמו שיכון ועבודה – בעוד שהעולים מפולין שהגיעו שנתיים מאוחר יותר שוכנו, בלי להניד עפעף, בשכונות תל אביביות.
אבל לא רק הפעולות שנקטו מי שהיו אז שליטי הארץ, כלומר יוצאי יהדות אירופה, כלפי עולי צפון אפריקה מטרידות ומזעזעות, אלא גם האופן שבו התייחסו ודיברו על העולים. אפשר להבין את הצרכים של מדינה בת שש שנים והחזון שהניע את מנהיגיה ליישב את אזורי הפריפריה; העולים הובאו ליישובים שנבנו עבורם. הקמת יישוב מאפס מן הסתם לא הייתה פרוצדורה זרה למדינה שזה מכבר נולדה. אבל העובדה שמי שנכח בדיונים האלה היה מודע להכרח לגנוז אותם מוכיחה שכבר אז הם ידעו שמה שהם עושים לא ראוי. נכון שהם הגיעו מרקע שונה, אבל האפליה ההכרחית, אם לצטט את בן גוריון, נועדה לסייע להם ליישר קו עם העולים מאירופה בכל מה שקשור בחינוך ובכלכלה, ולא להעמיק את הפער.
זאת הייתה התנגשות תרבויות חזיתית ומפוארת שמי שהיו אדוני הארץ הזאת, והתנהגו בהתאם, לא השכילו להתעלות מעליה ולקלוט את העלייה. הם נפלו במלכודת שממנה הם נמלטו זמן קצר קודם לכן; הם ראו בני אדם כאובייקטים לא אנושיים, רימו אותם בלי למצמץ, ייחסו להם נחיתות שמקורה בהבדלי תרבות, צבע עור, שפה. הנהגת היישוב – ואין ולא צריכה להיות דרך יפה יותר להגיד את זה – חטאה בגזענות בוטה, והנציג שלה בדוקו הזה, פרופ' אלישע אפרת, לא מנסה אפילו לעדן אותה.
בשני הפרקים הנותרים יפרוש דרעי (כשמאחוריו השותפים שלו, רותי יובל ודורון גלעזר) את ההתמודדות של הנהגת היישוב עם ההתקוממות של העולים מצפון אפריקה, ויאפשר הצצה לקרע שאת הפצע שלו מלקקים הדורות הבאים גם היום.
