מאבק אליפות מלא בסימני שאלה

האם זה יספיק? את השאלה הזאת יכול לשאול את עצמו כל אוהד של שלוש הקבוצות המובילות כרגע את ליגת העל. המשחק בין באר שבע לבית"ר רק חיזק את סימן השאלה.

משחק נהדר היה בטרנר. קצב רצחני, כמעט של ליגה בכירה באירופה, שתי קבוצות שרצו לנצח, קהל נהדר בשני הצדדים שלא הפסיק לעודד ולדחוף. בשורה התחתונה, גם חלוקת נקודות שנראית צודקת. הקלישאה במשחקים שמסתיימים בתיקו, בהם השתתפו שתי קבוצות ממשולש צמרת, אומרת שהקבוצה השלישית היא המרוויחה הגדולה. גם הפעם הכותרת המתבקשת היא שמכבי תל אביב ניצחה במשחק הזה. על פניו זה נכון. התיקו השאיר את מכבי ראשונה, מנע מבאר שבע לברוח מצד אחד ומבית"ר להיכנס באמת לטירוף ולקבל את התחושה שהעונה הזאת היא באמת שלה. ועדיין, נראה שמהמשחק הזה כולם יצאו מרוצים.

שכטר מול באר שבע(צילום: עוז מועלם)

נתחיל עם האלופה. באר שבע של השנה היא ממש לא זו של השנתיים האחרונות. נכון, יש לה אוקיינוס של נסיבות מקלות - שובע מסוים אחרי 2 אליפויות, מכת פציעות שלא נגמרת, הגנה מאולתרת. למשחק הזה היא גם הגיעה ללא אוגו המורחק, שחקן שבאמת אין לו מחליף בליגה שלנו, ועם ווקאמה שמשחק כמעט משחק שלם על רגל אחת. מול בית"ר הנלהבת זה מתכון להפסד, וגם ומבחינת הסטטיסטיקה: בית"ר החזיקה קצת יותר בכדור, בעטה יותר לשער, נראה גם שהייתה ראשונה לרוב הכדורים האבודים.

ובכל זאת, באר שבע לא הפסידה. למה? בעיקר כי המשחק היה בטרנר. אם המשחק הזה היה בטדי, באר שבע מפסידה. המשחק הזה הראה שוב כמה עוצמה יש לאצטדיון הביתי של הקבוצה מהדרום. מבצר אמיתי. מקום שבו קבוצה אורחת לא מאמינה עד הסוף שאפשר לנצח. הפסד במשחק הזה היה שובר את המיתוס של טרנר וגורם גם לבית"ר וגם למכבי לבוא אליו בגישה שונה לגמרי בפלייאוף. ברגע שבמשחק כזה באר שבע לא מפסידה, המיתוס נשאר, המבצר עומד ובפלייאוף גם בית"ר וגם מכבי ישאפו להשיג שם תיקו כדי להעביר את ההכרעה למשחקים אחרים. העובדה שגם ברק בכר וגם חנן ממן אמרו שהם מרוצים מהתיקו אומרת דרשני.

לגבי בית"ר - פשוט מדהים מה שקורה שם. אבל הפעם ראיתי משהו אחר. לא רק התלהבות חסרת מעצורים, כמו שיש כל העונה, לא רק דקות של מעין "בלגן מאורגן", אותו סגנון משחק בו נראה כאילו אין סגנון וכולם פשוט רצים קדימה בהתלהבות (עשר הדקות הראשונות של כל מחצית היו מאוד בולטות בעניין הזה), אלא שינויים טקטיים תוך כדי משחק. פתאום היו דקות בהן בית"ר הלכה אחורה וניסתה לשחק מבוקר יותר. במחצית הראשונה זה עבד פחות ובדקות האלה בית"ר ספגה. בסוף המשחק היה נראה שבית"ר עושה זאת שוב וזה לא עניין של מה בכך. מבית"ר של השנה ציפיתי שבמשחק כזה, בו היא מרגישה שהיא עדיפה ויכולה לנצח, היא תתקוף בסיום בחמת זעם כדי להשיג את שער הניצחון ואולי תפקיר את ההגנה.

בני בן זקן הבין את זה, ובדקות הסיום הקבוצה שלו הלכה אחורה, הניעה כדור ולא התפתתה להשתוללות שהייתה עלולה לעלות לה בנקודה, וידוע שבאר שבע מאוד אוהבת להבקיע שערי ניצחון בתוספת הזמן. מצד שני, העובדה שבית"ר לא ניצחה עלולה לפגוע באמונה של שחקניה שאפשר לעשות את זה השנה. טביעת אצבע של מאמן (וגם יום מצוין של קליימן) ניכרה גם בהגנה, שעמדה בכבוד במבחן הכוח הזה. 

אלי דסה ממכבי ת"א. יותר מדי טעויות(צילום: עוז מועלם)

לקראת הפלייאוף, שימו לב לנתון הבא: אם עושים טבלה של התוצאות שהשיגו ארבע הקבוצות המוליכות את הטבלה מול היריבות שיהיו בפלייאוף העליון מגלים שמתוך עשרה משחקים לכל קבוצה הן השיגו את מספר הנקודות הבא:

1. מכבי תל אביב - 20 נקודות

2. בית"ר ירושלים - 15 נקודות

3. הפועל חיפה - 13 נקודות (9 מתוכן מול בני יהודה ונתניה)

4. הפועל באר שבע - 12 נקודות (רק ניצחון אחד על שלוש המובילות האחרות)