פדרו אלמודובר הצ'יליאני: "מעריץ נשים, הייתי שמח להיות אחת"
"אישה פנטסטית", המועמד שאולי יקטוף את האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, מעמיד במרכזו טרנסג'נדרית המתאבלת על מות בן זוג שעזב עבורה את האישה והילדים. בריאיון ל-ynet הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו מספר איך יועצת התסריט שלו הפכה לכוכבת הסרט, ולמה כולנו "חיים היום את תוכנית הריאליטי האולטימטיבית"
אחד הקרבות המרתקים, הצמודים והקשים להתנבאות בטקס האוסקר ה-90, שמתרגש עלינו בתחילת השבוע הבא, יהיה בקטגוריית הסרט הזר. לקו הגמר הגיעו חמישה סרטים, שבדרכם לאירוע המשמעותי, ליקטו לא מעט פרסים נחשבים: "הריבוע" השוודי עטור "דקל הזהב" בקאן ושישה פרסי אקדמיה אירופאית, "אהבה חסרה" הרוסי שגרף את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, "על גוף ונפש" ההונגרי זוכה "דב הזהב" בפסטיבל ברלין, "העלבון" הלבנוני שזכה בפרס השחקן המצטיין בוונציה ו"אישה פנטסטית" תוצרת צ'ילה, שעוטר בפרס התסריט ובפרס הטדי בפסטיבל טדי.
שלושת הראשונים ברשימה מוקרנים אצלנו עכשיו. הלבנוני למרבה הצער לא יגיע אלינו מהסיבות המתבקשות, ועכשיו מתייצבת בישראל "אישה פנטסטית". אחרי שראיתי את כל החמישה, אני יכול להמר שהצ'יליאני בהחלט עשוי להיות הזוכה הגדול - חברי האקדמיה בפירוש יוכלו להתחבר ולדמוע לסיפור האנושי המרגש המוצג בו. וכמו שאומר סבסטיאן לליו, במאי הסרט: "עשיתי סרט שמנסה ליצור חיבור, להושיט יד, לגעת בצופה. רציתי ליצור סרט נדיב". אולם בדרך לפסלון הנחשק יצטרך "אישה פנטסטית" להביס את "על גוף ונפש" הנדחף על ידי מעצמת נטפליקס.
ה"אישה הפנטסטית" הניצבת במרכז הסרט נולדה למעשה כגבר, אבל הפכה לאישה בשם מארינה, שמופיעה כזמרת ברים וגם עובדת במלצרות. "האופן שבו מארינה מוצגת בסרט והאופן שבו היא זזה - יש בהם אלגנטיות ואור", מעיד לליו, כשאנו נפגשים בקומה ה-24 של גורד שחקים המשקיף על ברלין. "היא לא פאם פאטל, אבל יש בה מסתוריות. האישה כחידה. אם הייתי רוצה להיות פוליטיקלי קורקט, הייתי צריך לצלם את 'אישה פנטסטית' באור הנוקשה של ריאליזם חברתי. אבל העדפתי לחפש אחר עושר אסתטי. אני חושב שהסרט לוקח מישהי שהחברה ככל הנראה, נוטה להדוף, ומצלם אותה באהבה גדולה ובאלגנטיות".
מארינה מנהלת רומן עם גבר מבוגר ומבוסס, שנפרד למענה מאשתו ומילדיו. האושר מופר עד מהרה, כשהמאהב חש ברע. מארינה מביאה אותו לבית החולים, שם נקבע מותו. וכאן מתפתח מאבק בין מארינה לבין משפחתו של המנוח, שמתנגדת בכל תוקף שהיא תבוא להלוויה שלו, וגם חומדת את הדירה של אבי המשפחה, מה שאומר שמארינה תצטרך לפנות אותה. ובכלל, הרשויות, כולל המשטרה, מתחילות להציק למארינה המתאבלת. "תהליך האבל שלה הוא בעיקר מה שמאפשר לסרט להשתגע פה ושם".
הסרט עצמו משתגע.
"כן, הזהות של הדמות והזהות של הסרט קשורות עבותות. במובן שהזהות של מארינה רוטטת, מתנודדת, מסרבת להצטמצם לכדי משפט אחד, להיות מוסברת במילה. היא עוברת מוטציות כל הזמן. הסרט עצמו גם כן מתנודד, עובר מוטציות ומשתנה, בין טונים וז'אנרים. גם הוא מסרב להיות מוסבר בקלות. הוא כמו חידה".
מסתבר שסוגיית הטרנסג'נדרים הטרנדית מעסיקה לאחרונה גם את תושבי צ'ילה. "זה משהו שנמצא במרכז השיח, אבל נראה לי שזו תופעה גלובאלית בגלל האינטרנט", סבור לליו. "כשכתבתי את הסרט הנושא עוד לא היה באוויר כמו שהוא היום. היום זה בכל מקום, כולל שערים במגזינים בארה"ב. להבנתי האינטרנט היה הכלי שאיפשר לטרנסג'נדרים להכיר בזה שיש להם ולהן קהילה, ושיש בה רבים. לפני כן היה קשה מאוד לתקשר ופתאום אתה שומע על עוד מישהו ועוד מישהי ועוד מישהו, ונוצרת רשת. ופתאום - בום! אנחנו לא יצורים. אנחנו אנשים אמיתיים ואנחנו בכל מקום".
לליו מתוודה שהוא לא היה בקיא בנושא כשניגש לכתיבת "אישה פנטסטית". למזלו, לצדו התייצבה דניאלה וגה, טרנסג'נדרית שעזרה לו לכתוב את התסריט, ומפליאה לככב בתפקיד הראשי. "הייתי בור מאוד. לא הכרתי ולא היו לי חברים טרנסג'נדרים. כשהתכוונתי לכתוב על הנושא הזה, הבנתי שאני חייב לפגוש כמה טרנסג'נדרים לפני שאני ניגש לכתיבה. אחרי שנפגשתי עם שלושה-ארבעה, מישהו אמר לי שאני חייב לפגוש את דניאלה - שהיא זמרת, עשתה קצת תיאטרון ושיש לה ניסיון במשחק.
"דיברנו כמה פעמים בטלפון, ואז ישבנו לקפה, וחשבתי לעצמי: 'אני מת עליה'. דניאלה אתגרה, שבתה וריתקה אותי. ואז היא עזרה לי עם התסריט, ושימשה כיועצת, ופתאום אמרתי לה: 'אני חושב שאת צריכה לשחק את מארינה'. זה היה מסע מרתק".
"הכלב בסרט הרבה יותר אנושי מאתנו"
לליו בן ה-44, אחד השמות הממריאים בקולנוע העולמי, מציג במרכז סרטיו דמויות מרתקות של נשים: סרטו הקודם "גלוריה" עסק באישה בת 58 שלא מוותרת על חיפוש אחר אהבה ויוצאת לחפש אותה במועדונים, וסרטו הבא, "מרדנות" אותו הציג בפסטיבל טורונטו, מתבסס על ספרה של נעמי אלדרמן ועוסק באהבה לסבית (רייצ'ל מקאדמס ורייצ'ל וייס הן הנאהבות), על רקע החברה החרדית של לונדון. "בכל פעם ששואלים אותי 'מה פשר המוקסמות שלך מנשים? למה אתה מבין נשים?' אני חושב ואומר לעצמי: אה, נכון. אני עושה סרטים על נשים'. זה מגיע ממקום נורא אינטואיטיבי. אני פשוט מעריץ נשים - הן מצילות את העולם. אלמלא קיומן של נשים, שמאוימות כבר מאות שנים, היינו אבודים".
מבקרים רבים משווים את לליו לפדרו אלמודובר, גם בסגנון המעוצב וגם בהערצת הנשים. אבל יש משהו אחד משמעותי שמבדיל בין הגאון הספרדי ההומו המוצהר לבין לליו – היוצר מצ'ילה מעדיף נשים. "העניין הוא שאני לא אישה ולא הומו. אשמח להיות אישה ואין לי בעיה עם הומואים. ושוב, למה אני עושה סרטים על נשים? ככל הנראה זה נובע מזה שבחברה מדכאת ומסורתית כמו בצ'ילה מעניין מאוד לחקור נתיבי חיים שאי אפשר לחיות. נתיבים שלא יכולים להתקיים, כי החברה מתכחשת להם. להסתכל על הנשים שמחליטות לחיות את החיים האלה. אני מוצא בזה המון השראה".
לא רק סוגיות פמיניסטיות טורדות את שלוותו של לליו. "אנחנו חיים כיום את תוכנית הריאליטי האולטימטיבית", הוא מכריז. "זה באמת ככה. זה השתלט אפילו על החדר הסגלגל של הבית הלבן. וזה מטורף.
"באופן מסוים, פרדוקסלי, הטירוף הזה הוא אולי התקווה היחידה נגד התנועה אחורה, זו שנעה לכיוון חומות ולתקופות אפלות ולפרימיטיביות, ולכיוון ברוטאליות. התקופה הזאת מולידה כוח נגד. ראינו את זה בהפגנות הנשים מיד לאחר הבחירה בדונלד טראמפ. לאף אחד אין עדיין פתרון - ועדיף שנמצא דרכים לחיות ביחד, אחרת נשמיד את עצמנו כזן. אני לא חושב שהגלקסיה תתגעגע אלינו באמת, אבל אם אכפת לנו מעצמנו - אנחנו צריכים ללמוד איך לחיות אחד עם השני".
לליו סבור שסרטו "אישה פנטסטית" רלוונטי במובן שהוא מדבר על הדברים שקורים היום בעולם. "האם אנחנו מוכנים ליצור עולם שמחבק ושמקבל את כל המורכבויות? או שאנחנו רוצים ליצור עולם של תוויות וקופסאות קטנות, עם הגבלות ושמות מטופשים לדברים שונים? אני חושב שצמצום פוגע בנו".
אחת הסצנות הבלתי נשכחות מ"אשה פנטסטית", היא זאת שבה מארינה שוכבת עירומה, ורק מראה עגולה בה משתקפים פניה, מסתירה את איבריה המוצנעים. באותו סצנה
שעוסקת כמובן בסוגיית זהות, נוכח הכלב האהוב של מארינה ושל מאהבה המנוח, שאפילו אותו משפחת המאהב מנסה לגזול ממנה. "הכלב לגמרי מקבל את מארינה", אומר לליו. "אני ממש אוהב את הכלב, כי הוא הרבה יותר אנושי מאתנו".
אחרי שהסרט יצא למסכים נטען שלליו שאב את השראה לסצנה הזאת מצילום "סלף פורטרט" של סוזן אורדג'ניאן הארמנית מ-1981. אבל לליו מכחיש, "אמנם תמיד אהבתי צילומים שמשחקים עם גוף ומראות, אבל אף פעם לא ראיתי את הצילום של סוזן".
עכשיו הפוזה הזאת מגיעה לקליפ החדש של ג'אנל מונה – "Django Jane" - ולליו מעיד שהוא אוהב את מונה ואת הקליפ. "זה מרגש לראות איך הקולנוע חודר לחברה ולתרבות הפופולרית ומשפיע. זה מסעיר וזה כבוד".
