כולם מתחפשים, גם בזוגיות, וזה אפילו מומלץ
אלו מאתנו שנמצאים בקשרים ארוכים יכולים להעיד כיצד בני הזוג שלהם פושטים ולובשים תחפושות כל הזמן. הם מאהבים, חברים, הורים, בעלי מקצוע ובני משפחה. זה לא בהכרח דבר רע, כל זמן שהגרעין האישיותי נשמר
בכל פורים אנחנו מוציאים מהארון לא רק את התחפושת אלא גם את החלומות הכמוסים שלנו. לא סתם כמעט כל חברה בעולם בחרה לעצמה יום שבו מותר ואפילו רצוי להיראות מוזר או שונה. יום שבו לגיטימי לצאת מהעור שלנו, מהתפקידים היומיומיים שלנו, אפילו מהמגדר שלנו, ולבחור לעצמנו זהות אחרת למשך מספר שעות. לתחפושת יש בסיס פסיכולוגי עמוק. אנחנו מאפשרים לעצמנו להתנסות במגוון זהויות, לבחון כיצד הסביבה מקבלת אותנו כאשר אנחנו בזהות אחרת, רחוקה מהזהות היומיומית שלנו (חישבו על אנשים שמנצלים את פורים בכדי לחוות את העולם כבני המין השני למשל).
זאת הזדמנות עבורנו להגשים את החלומות הכמוסים והגלויים שלנו, מבלי שנצטרך להתנצל או לחוש לא נעים. הרעיון הוא שזהו היום היחיד בשנה שבו אנחנו חווים פחות שיפוטיות מהחברה, וסביבה נטולת שיפוט מאפשרת לנו להתנסות בכל דבר שבא לנו. אבל האם אנחנו באמת מחכים לפורים בכדי להתחפש? בואו נחשוב רגע האם אנחנו תמיד מחצינים את האדם שאנחנו. האם אנחנו מתנהגים באופן זהה גם בפאב עם חברים וגם בפגישה עסקית.
בואו ניקח את זה ליחסים, וניזכר במה שכריס רוק אמר – עד הדייט החמישי את לא יוצאת עם האדם עצמו, את יוצאת עם הנציג שלו. כוונתי היא שכבר משלבי הקשר הראשונים אנחנו מדלגים בין תחפושות שונות, ומנסים ללבוש חזות מסוימת שלדעתנו תצליח לכבוש את מושא התשוקה שלנו. אנחנו מתבשמים, בוחרים את מיטב הבגדים שלנו, מתאפרים וחושבים כמה פעמים לפני כל משפט. לא סתם השלב שבו אנחנו מתעוררים אחד ליד השני בבוקר נתפס כשלב שבו "כל המסכות יורדות".
כיום זה בולט הרבה יותר בגלל הרשתות החברתיות - האם התמונה המושקעת שלנו באתר ההיכרויות היא לא סוג של תחפושת? האם הסטטוסים והתגובות השנונות שלנו בפייסבוק או בטוויטר באמת נטולי מסיכות? ובכלל, אלו מאתנו שנמצאים בקשרים ארוכים, יכולים להעיד כיצד בני הזוג שלהם פושטים ולובשים תחפושות כל הזמן. הם מאהבים, חברים, הורים, בעלי מקצוע ובני משפחה. בואו נתבונן בעצמנו - כמה מאיתנו מרגישים שבכניסה לעבודה הם עוטים תחפושת שנושרת ברגע שהם חוזרים הביתה? כמה מאיתנו מתחפשים כאשר אנחנו הולכים לפגוש את המשפחה של בני הזוג?
הגרעין האישיותי
בואו נתבונן על זה מכיוון אחר. בואו נחשוב על עצמנו בתור אנשים בעלי גרעין חזק של אישיות. גרעין שאנחנו מצליחים לשמר תמיד גם כאשר אנחנו מתחפשים. הגרעין הזה מתפתח לאורך השנים. אם בגיל שנתיים ילד שמתחפש לחתול הופך בעיניי עצמו לאחד כזה, הרי שבגילאים מבוגרים יותר אנחנו מבינים שמתחת לשכבות התחפושת ישנו האדם שאנחנו. בזוגיות זה אותו הדבר. אנחנו בעצם מתבוננים בגרעין של האדם שמולנו. הגרעין שנשמר גם כאשר הוא לובש בבוקר חלוק של רופא וגם כאשר היא לובשת גלימה של שופטת.
כאשר הגרעין הזה נשמר, אנחנו רואים בבן הזוג שלנו ובתחפושת שהוא לובש משהו אותנטי. משהו שהוא לא בהכרח תחפושת אלא מרכיב נוסף באישיות שלו, שאותו הוא בוחר להחצין בסיטואציות מסוימות. אבל האמת היא שחשוב להתחפש בזוגיות. כל עוד זה נעשה בצורה אותנטית, זה מאפשר לנו לראות את בני הזוג שלנו ביותר ממצב אחד. זה חושף בפנינו קשת שלמה של תכונות ורבדים שמתקיימים בתוכם. זה מה שהופך את בני הזוג שלנו ואת הקשר איתם למשהו רב ממדי. גם לנו חשוב להתחפש. חשוב לנו להראות שאנחנו הרבה יותר מורכבים מהאדם שמופיע רק בנקודה אחת בקשר.
החיים בזוגיות ארוכת שנים מזמנים לנו מגוון רחב של מצבים שבהם נתבונן בבני הזוג שלנו ונגלה טפח נוסף מהאישיות שלהם. זה יכול להיות מרגש ויכול גם להצית משהו נוסף בזוגיות. כל עוד אנחנו יודעים שגרעין האישיות נשמר, שזהו אותו האדם שבחרנו לחיות אתו - זה מבורך. לכן, העצה שלי לזוגות היא לחגוג את פורים כל השנה. לייצר סביבה זוגית ולא שיפוטית, שבה כל אחד מבני הזוג יכול להחצין חלקים מסוימים באישיות שלו, להתנסות במגוון רחב של מצבים ולנוע בין התפקידים השונים.
קובי תורג'מן הוא עו"ס קליני ופסיכותרפיסט
