הגבר עם הקוקו שנעלם בבוקר שאחרי
פעמיים הוא היה שם, בקשר בלעדי. פעם אחת כדת וכדין, פעם שנייה בלי דת ובלי דין, והספיק לו. טוב לו לבד. הוא צריך חופש, לא יונה הומה בקן
גם במסיבת פורים של מרץ 2042 הוא ייתפס כלהיט. זה ברור לי. הוא ישב במרחבי הדיור המוגן, התרנגול הלוהט ביותר בלול. רעמת השיער הלבנה והארוכה שלו, זאת שמזוהה איתו כל כך, תישאר עמו. האופנוע, שהיה תמיד ה"טרייד מארק" השני שלו, יומר כנראה בהליכון. מעניין אותי לדמיין אותו במרץ 2042, את הגבר החופשי והלא מתחייב הזה. גבר שתמיד העיד על עצמו שטוב לו כמו שהוא. שהוא לא רוצה שום קשר. שום מחויבות.
פעמיים הוא היה שם, בקשר בלעדי. פעם אחת כדת וכדין, פעם שנייה בלי דת ובלי דין, והספיק לו. טוב לו לבד. "אולי עוד 25 שנה, כשאהיה תקוע רק אני והפיליפינית, אגיד פאק איט", הסביר לי בדייט הראשון שלנו. "אבל על הזין מה שיהיה עוד 25 שנה. עדיף לא לחשוב על זה". הוא חי לבד, אבל הוא לא מתבודד. פוקד מדי פעם את יצוען של כמה ידידות, לילה פה, לילה שם, או שהן פוקדות את שלו. מאגר קבוע וצנוע. הוא ממש לא כובש סידרתי, הוא לא ב"ג'ינג'יס חאן" סינדרום. הוא ב"ג'ונתן ליווינגסטון השחף" סינדרום. תנו לו חופש. רק חופש.
מה שכן, מדי פעם הוא מגוון. כך נפגשנו. זה קרה לפני כמה חודשים, כשחשבתי שיהיה נחמד להציע עצמי ל"מרוץ למיליון". הזוי, אני מסכימה, אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא הוא שכאשר לא מצאתי פרטנר בין מיודעיי, אמרתי - איפה יש הכי הרבה גברים פנויים? ונרשמתי שוב לאתר אותו עזבתי לפני שנתיים. יושבת וגוללת, אומרת "היי" לכמה פרצופים ותיקים, ופתאום, ואוו! מה זה הדבר הזה? עזבו את התמונה – הוא נראה טוב, אבל לא זה הקטע. הדבר הסקסי ביותר בגבר זה השכל שלו. תוסיפו לזה חוש הומור מפיל, וקיבלתם שילוב הורס. והפרופיל הזה היה גם חכם וגם מצחיק.
טוב, ל"מרוץ" הוא לא יצא איתי, למרות שהוא כן ענה, להבנתי, על כל הקריטריונים. אבל רגע, אמרתי לעצמי, אולי הגורל הכניס לי את השטות הזאת לראש, "לרוץ לחפש מיליון", רק כדי שאגיע לרגע הזה, רק כדי לפגוש את הגבר הזה, שאולי חיכה לי ורק לי כדי שאשלוף אותו ממעמקי הסייבר? אומנם הסתמנה בעיה לכאורה - הגברבר צעיר ממני בשלוש שנים, אבל אם לדמי מור זה לא הפריע, וגם לא למורה של מקרון, אז למה שלי זה יפריע?
ובכן, אתחיל מהסוף - נפגשנו פעמיים. פעם בביסטרו נחמד ופעם אצלו בבית. לא הייתה פעם שלישית, ובכל זאת הבחור נכנס ל"היכל התהילה של הגברים הראויים" מבחינתי. מה הופך אותו לראוי, תשאלו? ראשית, הוא ענה לפנייה שלי. סמיילי. הכי פשוט שיש (שתי נקודות וקו מעוגל. החיוך המקורי שהגיע לפני האימוג'יס). תגידו - "מזה את מתלהבת? כולה סמיילי". אבל כן, מתלהבת. זו אמירה. התייחסות. "ראיתי, אני אפילו חושב שזה נחמד, אבל לא תודה, לא מתאים". ככה אני קוראת את הסמיילי הזה.
מעודדת מהחיוך, למרות הדחייה שבטקסט, המשכתי קצת לחפור לו. מה כבר יכול להיות? מה עוד היה לי להפסיד? לבסוף הציע שניפגש, ולדייט ירד מהמדף מה שהובטח על המסך. הורס? הורס. אחרי רבע שעה, פלוס מינוס, היה ברור שזוגיות לא תצמח פה, אבל הרבה דברים אחרים כן. ידידות, הרבה צחוקים, הרבה סקס, אבל הוא צריך את החופש שלו. לא צריך יונה הומה בקן. בטח תגידו "מתוקה, את לא קולטת שזאת סיטואציה של 'זו את ולא הוא'? את פשוט לא עושה לו את זה, והוא מנומס". זוהי פרשנות אפשרית, נכון, אבל לדבריו אני אחלה, רק שהוא לא רוצה שום קשר מחייב. אז למה שלא אקח את דבריו כפשוטם? האופציה האחרת פחות מחמיאה.
ישבנו שעתיים, אולי שלוש, לא זוכרת. היה כיף. מלא צחוקים. כשהגעתי הביתה, הגיע הוואטסאפ הראשון. המשכנו להתכתב ולדבר לאורך השבוע, ובסופו הוא הזמין אותי אליו הביתה. הבחור ראוי. לגמרי. וסקסי. מאוד. רק שאני יודעת שהוא ואני ממש לא באותו כיוון. הוא בכיוון שדות החופש הנצחיים ואני בכיוון הבקתה שלצד השדה. אבל אולי זה מה שיחולל את השינוי? אולי בין הסדינים הוא יבין שלי ורק לי הוא חיכה? חוץ מזה, ידיד חכם צייד אותי בעצה מכוננת: "עד שלא תיכנסי עם הדייט למיטה, לא תדעי אם זה באמת הגבר שאת רוצה". אחרי שנזכרתי בעצתו של החבר, קיוויתי לנס ונסעתי אליו.
הדבר האחרון שצפיתי הוא את ההיעלמות שלו ב"בוקר שאחרי". הרווחת את זה ביושר, אמרתי לעצמי, לאחר שההיעלמות הפכה לוודאית. מה חשבת לעצמך? אבל אחרי כמה ימים ניסיתי לגשש. "היה מגניב", הוא ענה לשאלת ה"מה קורה?" הסתמית כביכול שלי. "את מגניבה". לא העזתי לשאול מדוע נעלם, או למה לא כתב לי בעצמו. פחדתי מהתשובה. לכאורה, מה יש לי להלין? היה זה סיכון מחושב שלקחתי והתממש, אבל החומץ מהנשמה מיאן להתנדף. להמשיך במתכונת שלו, ממש לא התאים לי, למרות שאני משוכנעת שהוא היה שמח מאוד על כך.
לטור הראשון שהעליתי, הוא עשה לייק. "אני מקווה שברור לך שאתה אחת האושיות עליהן נבנה הטור הזה", כתבתי לו. "למה נעלמת ככה?". התשובה שלו הייתה פשוטה: "אמרתי לך שאני לא מסוגל אפילו לזוגיות חלקית". אוקיי. נכון שזה היה נחמד הרבה יותר אילו טרח לכתוב מיוזמתו ולהבהיר שזאת לא אני, זה הוא, אבל אין תלונות. ידעתי למה אני נכנסת. מה שחשוב מבחינתי זה שהוא שמר על שני הכללים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד ויושר.
אני שוב מדמיינת את מסיבת הפורים של מרץ 2042. אני רואה אותו חוזר ממנה לדירתו הקטנה שבמוסד המהודר. מהשידה שליד המיטה ניבטים אליו ילדיו ונכדיו, כשהם מחייכים ושמחים. כל אחד בענייניו, אבל מדי פעם הם מבקרים. כמו בכל לילה בשנים האחרונות, גם הלילה הוא יחייך אליהם בחזרה. הוא לבד לגמרי, טוב לו, והוא נרדם.
