"אריק שרון נתפס כמפלצת": הסרט הלבנוני שמועמד לאוסקר
"פוקסטרוט" שבו נלחמה רגב נשאר בחוץ, אבל "העלבון" של במאי שמואשם על ידי חיזבאללה בשיתוף פעולה עם האויב לאחר שצילם סרט בישראל - עשוי לזכות ביום ראשון באוסקר. "לפוליטיקאים האלה אין מה לעשות, אז הם צועקים וצווחים", אומר קאמל אל-בשה ממזרח ירושלים, שמככב בסרט. ריאיון מיוחד
לאחרונה אפשר לחוש בהתחממות ביטחונית בגבול הצפון. חיזבאללה וצה"ל ניצבים זה מול זה במערכה שהולכת ומסלימה לאיטה לקראת עימות אלים. במקביל להתפתחויות בשטח, נפתחה חזית נוספת בין לבנון וישראל, ודווקא בארצות הברית: המרוץ לאוסקר בין "פוקסטרוט" שנבחר לייצג את ישראל ל"העלבון" שנשלח מטעם השכנים מצפון. שתי הדרמות נבחרו לרשימה הקצרה לקטגוריית הסרט הזר, אולם בסופו של דבר היה זה הנציג הלבנוני שהפתיע והשתלב בין חמשת המועמדים הסופיים בטקס הנוצץ שיערך ביום ראשון - ואילו "פוקסטרוט" נשאר בחוץ.
בניגוד לאלימות בשטח, המתיחות בין שמוליק מעוז מתל אביב וזיאד דואיירי הלבנוני הייתה מקצועית גרידא, והם חולקים הערכה הדדית. שניהם אף נתקלו בהתנגדות מבית. בעוד שדואיירי הואשם על ידי חיזבאללה בשיתוף פעולה עם האויב בגלל שצילם את סרטו הקודם "הפיגוע" בישראל, מעוז הואשם על ידי שרת התרבות מירי רגב בהכפשת המדינה עקב סצנה שבה כלל לא צפתה. מהצד, צופה בהתפתחויות קאמל אל-בשה הפלסטיני המככב ב"העלבון", ומתפלא על מיצג האבסורד שנגלה בפניו בשתי המדינות.
"לפוליטיקאים הללו אין מה לעשות, באמת. אני לא מתבדח. הם לא רואים את שמם בתקשורת לאורך כל השנה, והנה פתאום מזכירים אותם, והם צועקים וצווחים. זוהי הזדמנות עבורם לעשות רעש ולהזכיר לציבור שהם קיימים", אומר אל-בשה הפלסטיני, תושב מזרח ירושלים, בריאיון בלעדי ל-ynet, "אני לא מבין גם את האנשים האלה, שמעתי איך ש'פוקסטרוט' הותקף על ידי שרת התרבות שלכם. אתם מתחילים להיות כמונו".
נולד במלחה, למד משחק בבגדד
אל-בשה, שיחגוג החודש את יום הולדתו ה-56, נולד בשכונת מלחה בירושלים, חמש שנים לפני מלחמת ששת הימים. בגיל 17 יצא ללמוד משחק בבגדד, ועם חזרתו השתלב בפעילות פוליטית נגד הכיבוש, שהובילה אותו לכלא הישראלי שבו ריצה שנתיים מאסר. אחרי שחרורו השתלב בלימודים במערב ירושלים, שם רחש לעצמו חברים ישראלים רבים, והקדיש את עצמו לתיאטרון כמחזאי, במאי ושחקן. הוא מספר שהבמה הפכה למרחב ההתנגדות הפוליטית שלו. ב"העלבון" הוא רשם את התפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, והופעתו זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב בפסטיבל ונציה האחרון. "זו הייתה הפתעה אדירה, לא ציפיתי לזה בכלל", הוא מספר.
ב"העלבון" מגלם אל-בשה את יאסר, פליט פלסטיני בביירות העובד כמפקח באתר בנייה. מפגש מקרי עם טוני הנוצרי (השחקן עאדל קראם) נגרר לעימות מילולי בוטה, שנמתח לבית המשפט ומשם מסלים בזירה הציבורית שבוערת עקב המתח בין המגזרים. המחלוקת מאיימת לרסק את שני הגברים הגאים, את משפחותיהם, וגם את המדינה כולה. "ברור שמלחמות ומאבקים גדולים מתחילים מעניינים מטופשים", אומר אל-בשה. "אלו הם הפוליטיקאים שמתעלמים מסביבתם, הם גרים בארמונות שלהם, ולא אכפת להם מהציבור ברחוב. הם נמצאים מאחורי וילון, והם לא רוצים לראות או לשמוע מה קורה מצדו השני. אם זה ימשיך כך, העולם יתדרדר יותר ויותר. מה שקורה בעולם הערבי זולג גם למערב. בכל מקום פוליטיקאים מעוררים עוינות בין אנשים. אני מקווה שאנחנו עוזרים לעורר מודעות לזה. יש צורך לגשר בין הפערים לטובת כולם, במקום לשחק לידי הפוליטיקאים שמנסים לקדם את עצמם באמצעות פילוג ושיסוי של אדם במשנהו".
"אני מכיר היטב את שרון, אני יודע איך הוא התחיל את הקריירה שלו במלחמות, העקשנות שלו, היחס שלו לפלסטינים", אומר אל-בשה, "הוא נתפס כמפלצת, ורצה לטבוח בנו. אני יודע שהוא תרם הרבה לחברה הישראלית, אבל אנחנו מהצד השני. הוא נלחם בנו, והרג אותנו. להגיד לפלסטיני את המשפט שנאמר בסרט זה עניין גדול מאוד. זה כמו להגיד לישראלי משהו על הנאצים ועל היטלר. הדמות שלו מהדהדת בחברה הלבנונית וגם בחברה הפלסטינית, אבל הקירבה בין שני העמים נובעת מהטעויות שהמנהיגים שלנו עשו בלבנון. הם עשו טעויות איומות, והם גם הודו בכך. הסרט הוא לא על שרון, אלא על כמה עמוק הסבל שנגרם לפלסטינים משרון ומאנשים כמו שרון בעבר. ברור שהוא נמצא בשיח הפוליטי היומיומי, והוא יישאר שם עד שיימצא פתרון לבעיה הפלסטינית. וגם אחר כך נמשיך להזכיר את הזמנים הרעים והמעשים הנוראים שלו. אף אחד לא ידבר על שיתופי פעולה כמו שהיו לי עם ישראלים. כולם ימשיכו לדבר על העוול שנגרם לעם הפלסטיני".
אודישן בסקייפ
אל-בשה לוהק ל"העלבון" על ידי דואיירי שפנה למלהקים בשטחים בחיפוש אחר שחקן פלסטיני שיגלם את יאסר. הוא קיבל את התפקיד אחרי ריאיון ואודישן בסקייפ, ויצא דרך ירדן לביירות, שם התקיימו הצילומים. הוא מספר שהמציאות שאליה נחשף הייתה מורכבת ודי עגומה, ונובעת מפערים מעמדיים לא פחות מאשר ממתח על רקע דתי-לאומי. "זה היה הביקור הראשון שלי בלבנון, ולמרות שהצילומים היו מהנים, זה לא היה קל", מספר השחקן. "יש שם עוני עצום מצד אחד, ושפע מצד שני. בתים עלובים לצד מבנים מרהיבים. אין מעמד ביניים, הוא נעלם לחלוטין. זה מאוד עצוב".
בסרט מדובר על גזענות כלפי פלסטינים, זה משהו שנתקלת בזה?
"זה נמצא שם, חשתי בזה. למרות שאני לא מקומי, אפשר היה להרגיש את האווירה ברחוב, את הפער הזה בין המגזרים. יש קרע עמוק מאוד בין הפלגים השונים - נוצרים, מוסלמים, סונים, שיעים, פלסטינים. זה מאוד עצוב עבורי. הפילוג הזה מורגש בעולם הערבי, אבל גם במקומות אחרים בעולם".
אתה מרגיש שהסרט משקף גם את החברה הישראלית?
"כשאני מתבונן מבחוץ על החברה הישראלית אני רואה את הימין גואה, ומרגיש איך שזה משחית את המדינה שלכם. אני לא יכול להגיד שחבל לי, כי אני פלסטיני מהצד השני וזה יישמע צבוע מצדי, אבל אני יכול להגיד שזה לא רק פוגע בדימוי של ישראל בעולם, אלא גם פוגע ממש בלב הקהילה הישראלית עצמה".
אם לא מספיק התהליך שעובר על החברה הישראלית מבפנים, תנועת ה-BDS ששה להסתער על הכפשת המדינה. אבל אם חשבנו שהחרם פוגע רק בנו, מתברר כי הוא גורם נזק גם ליוצרים ערבים ובראשם דואיירי, שסרטו הקודם "הפיגוע" צולם בישראל בהשתתפות צוות מקומי ושחקנים ישראלים - דביר בנדק, אורי גבריאל, עלי סולימן וריימונד אמסלם. הסרט הוחרם בכל מדינות ערב, ועתה - חמש שנים אחרי הסרט ההוא - חזרו פעילי ה-BDS בלבנון לרדוף את הבמאי. הוא הפך למוקצה על ידי ארגונים שונים במולדתו, ועם נחיתתו אף נעצר לחקירה בחשד לבגידה. "זיאד חשב שמדובר בסיפור ישן, שזה נשאר בעבר אחרי שהוא נענש. אבל נראה שאותם אנשים, שנטועים עמוק בתוך הפוליטיקה, לא מבינים איך אנחנו עושים אמנות. הם מתבוננים באמנים לפי נקודות המבט הפוליטיות שלהם. הם דורשים התנצלות, אבל אמן אמיתי לא יכול להתנצל", מסביר אל-בשה.
"מה שזיאד עשה היה גילוי של אומץ לב, אבל מצד שני מדובר בטירוף. ואכן, זיאד מטורף. כשהוא צילם את 'הפיגוע', זיאד היה מודע לכך שהלבנונים אוסרים על ביקור אזרחים בישראל, והוא ידע שצפויות לו בעיות רבות בגלל זה. אבל לא הייתה לו ברירה", אומר אל-בשה. "הוא היה חייב לצלם את הסרט בישראל כדי לשמור על אמינות. יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים לעשות דברים כאלה, והוא אחד מהם. הוא אולי מסכן את שמו הטוב בקרב חוגים מסוימים, אבל מקבל המון הערכה בחוגים אחרים בכל העולם שמבינים מה זה אומר לעשות אמנות".
"אני נגד החרמה של יצירות אמנות, יהיו אשר יהיו"
נראה שתנועת ה-BDS בלבנון איבדה כל פרופורציה. מאז פרשת דואיירי, הממשלה המקומית נשברה תחת הלחץ שוב ושוב ואסרה על הפצת "העיתון" של סטיבן שפילברג בגלל תמיכתו בישראל (החלטה שבוטלה בדיעבד), ושל "בחזרה מטואיצ'י" בכיכובו של דניאל רדקליף המבוסס על סיפורו של ההרפתקן הישראלי יוסי גינזבורג. אבל יותר מכל היה זה האיסור על הפצת שוברי הקופות "וונדר-וומן" ו"ליגת הצדק" בגלל נוכחותה של גל גדות שהגיע לכותרות בעולם. "זה מטופש. זה סרט אמריקני, ואני לא מצליח להבין מה מישהו משיג מהחרמה שלו. זה הסרט הכי מצליח בעולם, אז מה הרווחת מזה? זה טיפשי. הרי המעריצים בכל מקרה יצליחו לצפות בו", אומר אל-בשה. "זה לא קשור לפוליטיקה וזה לא נוגע לפלסטין. אני לא חושב שאנחנו הפלסטינים צריכים לרדוף אחרי כל ישראלי ולנסות להרוס את הקריירה שלו ואת החיים שלו. לגל גדות אין מה לדאוג, היא מצליחה בארצות הברית והסרט ראוי. למה לא לצפות בו בפלסטין, בלבנון או בכל מקום אחר? אני לא מבין את זה".
באופן אישי, היית מוכן להצטרף להפקה ישראלית?
"מבחינתי, כל מה שתורם למטרה הפלסטינית הוא ראוי, ולא אכפת לי אם מדובר בהפקה אמריקנית, ישראלית או של אש"ף. כך אני מתייחס לסרטים ולאמנות ככלל. אם מדובר בהפקה שאינו פוגעת בשאיפה הלאומית של הפלסטינים, אשמח מאוד להיענות להצעות. מי שעוזר להשגת חירות לפלסטינים, וזה יכול להיות במאי ישראלי ושחקנים ישראלים, הוא מבורך. מנגד, מי שפועל לדיכוי שלהם ולפגיעה בהם, גם אם מדובר בפלסטינים, זה רע מאוד. אבל מעל לכל, אני נגד החרמה של יצירות אמנות, יהיו אשר יהיו".
עד שהוא יקבל הזמנה מהפקה מתוצרת כחול-לבן, אל-בשה מסתפק בשיתופי פעולה עם שחקנים ישראלים. כך למשל במקרה של סרטו הבא של הבמאי המזרח ירושלמי מועייד עליאן "The Reports on Sarah and Saleem", שבו הוא משתף פעולה עם ישי גולן, סיון קרצ'נר, וכן מאיסה עבד אל-האדי, חנאן חילו ואדיב ספאדי. "אני רוצה לראות סרטים ישראלים, גם כאלו שיוצאים נגד פלסטינים", הוא אומר ומדווח כי צפה ב"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן פעמים רבות וכן בתוצרים אחרים של הקולנוע הישראלי. "אני רוצה לראות אותם, וללמוד ולהבין מה אתם חושבים עלינו. איזו התקדמות עשינו במהלך 50 שנות כיבוש. אני רוצה לגלות את זה, והייתי רוצה שגם הקהל הפלסטיני יצפה בה" .
ועכשיו כש"העלבון" באוסקר, איזה שינוי היית מייחל שיקרה?
"אני מקווה שהסרט יעורר דיון בלבנון על המצב של הפלסטינים, והיחסים בינם לבין המגזר הנוצרי במדינה, שהוא יעזור לגשר על הפערים בין הקהילות. לפי הסטטיסטיקה יש בלבנון כחצי מליון פליטים בלבנון, ומתוכם כמעט 200 אלף מהגרים משם, ואלו שנשארים - חייהם קשים מאוד בכל רמה".
לפנייה לכתב/ת 
