הדרום הפרוע: פוקנר באריזה חדשה
"12 סיפורים" אוסף כמה מיצירותיו הטובות ביותר של ויליאם פוקנר. עם ספרות שהיא אנדרטה לדרום האמריקני, קריאה בו מלמדת כל מה שצריך לדעת על ארצות הברית של טראמפ
"ורד לאמילי" הוא כנראה אחד הסיפורים הקצרים המוכרים ביותר בעולם. תלמידים ישראלים נבחנים עליו בבגרות, בחוגים לספרות באוניברסיטאות לימדו אותו במשך דורות כדוגמה ל"איך עושים את זה נכון". גם בקריאה מחודשת, פשטותו הצורנית היחסית לא מצליחה לכסות על עוצמה רגשית נדירה וגם על הכרעות באשר למסירת פרטי העלילה ויצירת פערי מידע שגובלות בגאונות. בקצרה, זהו סיפור על אהבה, אובססיה ורצח שמסתיים בבום (ספוילר): אחרי מותה של אמילי גרירסון, המטריארכית הדרומית שהייתה נושא קבוע לשמועות ולחשושים, מגיעים שכניה לאחוזה המתפוררת שלה ומגלים שבמשך 40 שנה שכבה לצד גופתו המרקיבה של המאהב שהרעילה, יאנקי מטורזן, שנעלם יום אחד ללא אזהרה.
תרגום חדש ל"ורד לאמילי" מופיע בקובץ "12 סיפורים", שכולל כמה מהסיפורים הטובים ביותר שכתב פוקנר, זוכה פרס נובל לספרות (1949) ומי שחתום על כמה מהרומנים החשובים ביותר שנכתבו במאה ה־20, בהם "הקול והזעם", "אבשלום אבשלום" ו"אור באוגוסט". כמו דמותה של אמילי גרירסון, עבודתו הספרותית היא אנדרטה לדרום האמריקני - חבל ארץ גיאוגרפי ומושגי שמעולם לא הצליח להתאים את עצמו לשינויים ההיסטוריים שנכפו עליו בעקבות מלחמת האזרחים, וממשיך להיות מזוהה עם מורשת טרגית של עבדות, הפרדה גזעית, אלימות, עוני פיזי ורוחני ומיניות מודחקת. בקיצור, תקראו את פוקנר ותגלו את כל מה שצריך לדעת על אמריקה של טראמפ.
"אסם מבוער" (שתורגם בעבר לעברית כ"אמבר מובער" - שם ששימר יפה את המצלול של השם המקורי, Barn Burning), עוקב באופן מכמיר לב אחרי קונפליקט שמתעצם בין ילד ואביו: האבא, פועל חקלאי, ווייט טראש, נוקם במעבידיו העשירים באמצעות שריפת נכסיהם. הילד מזהה את האלמנט המרדני, המתריס נגד הסדר החברתי הדכאני, במעשיו של האב, אבל הוא מסרב ליישב אותו עם האינסטינקט המוסרי שלו עצמו ועם איזו רגישות ליופי ואסתטיקה שהתברך בה כנגד כל הסיכויים. באחד משיאיו של הסיפור הילד רואה את אביו דורך בכוונה על ערימת גללי סוס טריים, ואחר כך מטנף במגפיו המזוהמים את השטיח שבבית האחוזה. דווקא האלימות המאופקת יחסית שבמעשה הזה מתפקדת כזרז להתפכחות של הבן, ולהבנה שכדי להיות נאמן לעצמו הוא חייב לברוח ממשפחתו.
קריאה ב־"12 סיפורים" מחדדת את ההבחנה בין פוקנר לעמיתיו המודרניסטיים: בעוד אצל וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס רוב ההתרחשות היא פנימית, בתוך נפשן של הדמויות, אצל פוקנר יש שפע של אירועים חיצוניים שמגיעים לשיאם במפגן נורא של אלימות. העובדה שהאלימות הזאת נשארת לפעמים מחוץ לסיפור, כאפשרות ודאית, רק מגבירה את הזוועה, כמו בסיפור "ספטמבר היבש", שבו כמה גברים לבנים מחליטים שאדם שחור תקף מינית אישה לבנה. הספר המקומי מנסה לשכנע אותם שהאיש חף מפשע, אבל הסבריו ההגיוניים נתקלים בחומה בצורה של רוע ואטימות ("חתיכת אוהב כושים מחורבן"). הסיפור מסתיים בתחושה ברורה שהגבר השחור נפל קורבן ללינץ', אבל פוקנר חוסך מקוראיו את תיאור המעשה עצמו.
גם ב"שמש הערב" פוקנר נוקט במהלך עלילתי דומה. הסיפור, שנמסר על ידי קוונטין קומפסון הקטן - אותו קוונטין שיתאבד בגיל 19 ב"הקול והזעם" - מתאר את הפחד ההולך ומתגבר של ננסי, הכובסת השחורה שעובדת אצל משפחתו, מפני בן הזוג שלה, החושד שהיא נושאת ברחמה ילדו של גבר לבן. באחד הלילות הפחד של ננסי כל כך משתק, שהיא משדלת את ילדי המשפחה ללוות אותה לביתה בסיום יום העבודה, תוך הבטחה לבילוי זמן בסיפורים משמחים. עוצמתו של הסיפור נבנית מהפער שבין התמימות של הילדים, שמתקשים להבין את פחד המוות של ננסי, לבין הוודאות שפוקנר נוטע אצל קוראיו, שהלילה יסתיים בדיוק כמו שננסי מנבאת - באקט של נקמה אכזרית.
פוקנר הוא לא סופר קל לקריאה. קטעים מהעלילה נותרים לעיתים סתומים במכוון - בחירה שדווקא מגבירה את המעורבות הרגשית של הקוראים. "עלים אדומים"
למשל, מצריך יותר מקריאה אחת בשביל להצליח לזקק מבין נקודות התצפית השונות את פרטי הסיפור. לקלחת הרותחת של הדרום האמריקני פוקנר מוסיף כאן אלמנט נוסף - האינדיאנים הילידים והמקום הייחודי שהם תופסים בסדר החברתי המעוות, בין המאסטרים הלבנים לעבדים השחורים. איסטיבהא, הצ'יף של שבט הצ'יקסאו, הלך לעולמו, ומנהגי השבט קובעים כי יש לקבור יחד איתו את כל הרכוש שהחזיק בחייו, כולל את העבד השחור שלו ששירת אותו מאז ילדותו. בזמן שהעבד מנסה לברוח מגורל שלא באמת ניתן להימלט ממנו, בנו של הצ'יף המת, מוקטובה, צעיר נשי ושמן במידה מוגזמת, מוצא עצמו אנוס לציית למנהגים הנושנים שנכפים עליו על ידי חברי הפמליה של אביו. גם כאן מותו של העבד המסתתר בביצה נותר מחוץ לסיפור. מה שנשאר הוא עולם קמאי מסויט, שבו רוחשים יצרים אלימים שהאדם הלבן לא רק נכנע להם; הוא מאמץ אותם כאילו היו שלו מאז ומעולם.
"12 סיפורים", ויליאם פוקנר, מאנגלית: רחל פן, פן וידיעות ספרים, 272 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
