הבנאליות של הרוע
הרבה יותר קל לחפש את הרוע האנושי בפולין ובגרמניה. הוא אכן נמצא שם. אבל הוא נמצא גם בתוכנו
נזכרתי בזה בגלל העימות בין ישראל לפולין על זיכרון השואה, שממשיך לעשות כותרות. השבוע הגיעה לארץ משלחת של ממשלת פולין, לסבב שיחות על "החוק הפולני". ובעוד כמה שבועות שוב ייסעו אלפי בני נוער ישראלים למחנות ההשמדה בפולין.
מה יש לנו לחפש שם? כפי שהזכיר לי נעם ליפשיץ, מורה ומחנך שליווה מסע כזה, הרוע שהוליד את השואה לא נמצא בצריפים ובגדרות התיל של אושוויץ, וגם לא בפסי הרכבת ובמשרפות. הרוע המפלצתי הזה נמצא במקום אחד בלבד: בתוך ליבם של אלה שתכננו וביצעו את "הפתרון הסופי". שם ורק שם צריך לחפש אותו, בתוך ליבו של האדם. ובשביל זה לא צריך טיול חווייתי לפולין.
לדעתי המסע השנתי לפולין משרת אצלנו מטרה פסיכולוגית נוספת, שרבים מאיתנו לא מודעים אליה בכלל: הוא מאפשר לנו למקם את הרוע האנושי מחוץ לנו, ולא בתוכנו. האמת היא שבני אדם רגילים לגמרי, כולל אנחנו עצמנו, יכולים להתייחס בצורה איומה לאנשים שהם תופסים אותם כשונים מהם - בצבע העור, בלאום, או בדת.
כשאנחנו שולחים את הילדים לפולין, או מזדעזעים מן החוק הפולני, אנחנו בעצם אומרים: "אנחנו קורבנות הרוע, ולכן אין בנו רוע. הם הרעים, ואנחנו הטובים". זאת כמובן אשליה, והיא מסוכנת. בעיקר לנו.
לדעתי, ראש הממשלה, שר החינוך ושרת המשפטים, שלושה פוליטיקאים שיהדותם אומנותם (למרות ששניים מהם אינם שומרי מצוות), עושים שימוש מושכל ושיטתי בזיכרון השואה כדי להסיט את תשומת הלב מן הרוע שלהם ושלנו בהווה. במילים אחרות: המלחמה על זיכרון השואה, והמסעות לפולין, משמשים אצלנו גם כ"מסיר כתמים לאומי". ומסיר הכתמים הזה עובד נהדר, יותר מדי טוב.
האמת המזעזעת היא שקל מאוד לגרום לאנשים טובים לעשות מעשים רעים. בניסוי פסיכולוגי של סטנלי מילגרם (1962), שבדק זיכרון, נאמר למשתתפים שעליהם לשמש כ"מורים", ולהעניש את "התלמיד" שלהם על כל טעות שיעשה בעזרת שוק חשמלי. עוצמת השוקים עלתה בהדרגה עד ל- 450 וולט - מתח שנאמר להם שהוא מסוכן וקטלני. התלמיד התפתל מכאבים עם כל שוק והתחנן להפסיק, אבל הנסיין אמר למורה "אתה חייב להמשיך. זה הניסוי. לא אתה אחראי לה שיקרה כאן - אני אחראי. תמשיך".
במציאות לא היו אלה שוקים חשמליים בכלל, והתלמיד היה שחקן. אבל מה שחשוב הוא שיותר מ-60% מן הנבדקים (וגם הנבדקות!) הגיעו לעוצמה המקסימלית של 450 וולט בלי לסרב פקודה. כלומר, רוב האנשים מסוגלים להרוג אדם אחר בייסורים, רק כי מישהו סמכותי אומר להם לעשות את זה. מאז חזרו על הניסוי הזה בהרבה וריאציות, וקיבלו תוצאות דומות.
האם אנשים "רגילים" יכולים לרצוח, רק כי מישהו אומר להם לעשות את זה? במילה אחת: כן. את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בהיסטוריה לא עשו פסיכופתים, אלא קבוצות של גברים נורמטיביים במדים, שמילאו פקודות. אם כך, מה עם הנאצים? האם גם הם היו בסך הכול "אנשים רגילים"? ההיסטוריון האמריקני כריסטופר בראונינג חושב שכן. אני חושב שלא. אבל לא זאת השאלה החשובה.
השאלה החשובה בשבילנו היא האם גם יהודים יכולים לרצוח חפים מפשע, רק כי מישהו אומר להם לעשות את זה. ואת התשובה המצמררת לשאלה הזאת קיבלה מדינת ישראל בערב סתוי אחד, בשדות שליד צומת קסם. האירוע שנודע בהמשך כטבח כפר קאסם התרחש ב-29.10.56, ביום שבו פרץ מבצע קדש.
באותו יום קיבלו קצינים וחיילים של גדוד משמר הגבול פקודה להשליט עוצר בכפרים הערבים שבאזור השרון, החל מן השעה 17:00. המג"ד הורה להם לירות על מנת להרוג בכל מי שנמצא מחוץ לביתו החל מן השעה הזאת. אחד הקצינים שאל מה לעשות עם התושבים שחוזרים מעבודתם בכפר סבא ובפתח תקווה, או מן השדות, ובכלל לא שמעו שהוכרז עוצר. המג"ד ענה "אללה ירחמו" - אלוהים ירחם עליהם. התוצאה - 43 בני אדם, ובהם נשים וילדים, כולם אזרחי מדינת ישראל, הועמדו לצד הדרך ונרצחו בדם קר. הפצועים שלא נהרגו במטח האש הראשון נורו שוב כדי להמיתם.
שנים רבות לאחר מכן אמר אחד האנשים שהשתתפו בטבח לעיתונאית דליה קרפל: "היינו כמו הגרמנים. הם עצרו משאיות, הורידו את היהודים, וירו בהם. כך אנחנו, אין הבדל. מילאנו פקודה כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה, כשהורו לו לטבוח ביהודים". אם כך, האם סבא צודק? האם אנחנו יודו-נאצים? לדעתי, לא.
בגדוד חיילי המילואים הגרמני שאותו חקר בראונינג, גדוד שרצח עשרות אלפי ילדים, נשים וגברים יהודים בבורות הירי, היה רק קצין אחד שסירב להשתתף ברצח. הוא לא נענש, ולא ננקטו נגדו שום הליכים. כל שאר מאות חיילי הגדוד הפכו לרוצחים נלהבים מרצון.
בגדוד המג"ב שקיבל את פקודת הרצח ב-1956, היו שמונה מפקדי מחלקות. שבעה מתוכם לא ביצעו את הפקודה שקיבלו. מבין 300 חיילי הגדוד, שכולם קיבלו פקודה לרצוח, רק 11 השתתפו ברצח. הרוצחים הועמדו לדין, וטענו להגנתם שבסך הכול מילאו פקודה. בפסק הדין כתב השופט, ד"ר בנימין הלוי, את המילים היפהפיות "פקודה בלתי חוקית בעליל". המילים האלה מלוות את צה"ל ואת כולנו מאז. וזה ההבדל.
בכפר קאסם מציינים כל שנה את הטבח. בשישים השנים שעברו מאז, אף אחד מנשיאי המדינה, כולל שמעון פרס, לא הטריח את עצמו לבוא. אף אחד - עד ראובן ריבלין. הנשיא אמר, באומץ, בטקס: "עלינו להישיר מבט אל אשר אירע – חובה עלינו ללמד את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו".
בשורה התחתונה - הרבה יותר קל לחפש את הרוע האנושי בפולין ובגרמניה. הוא אכן נמצא שם. אבל הוא נמצא גם בתוכנו. להיות בני אדם ולא נאצים – זאת לא מתת אלוה, אלא משימה לכל החיים. אם לא נשקוד עליה, יקרו לנו דברים איומים. וגם את הלקח הזה צריך ללמד את בני הנוער שלנו, כאן בארץ, ממש כפי שחושב הנשיא ריבלין.
לפנייה לכתב/ת 
