למה באמת אנחנו מתאהבים בבני הזוג שלנו?
בניגוד למה שנהוג לחשוב, אנחנו לא מתאהבים במקרה או לפי צו הגורל. זה התת־מודע שלנו שמוצא עבורנו את מי שמשלים אותנו
ההתאהבות מסעירה ומרגשת, אבל היא אינה מקרית. כך אומרת ליאורה גרינהאוס, מטפלת זוגית ומשפחתית ומחברת הספר "מסע זוגי מרומנטיקה לאינטימיות" (בהוצאת סטימצקי). "בזמן ההתאהבות אנחנו רואים באובייקט האהבה הרבה מעבר למי שהוא באמת. אנחנו לא מייחסים חשיבות לכך שאיננו מכירים באמת, ולא יודעים שעוד נגלה שאכן לא הכרנו. כיוון שאנחנו רוצים לגרום לו להתאהב בנו, אנחנו לרוב במיטבנו.
הגוף מפריש חומרים כימיים כמו אדרנלין ואוקסיטוצין כדי לייצר את החיבור הזה, את הזיווג המיוחל. החומרים האלה מגבירים את המוטיבציה שלנו, מחזקים את ההיקשרות ומעלים את החשק המיני שלנו ואת תחושת שיכרון החושים. כך נעשית ההתאהבות מעין דבק ומשמשת כמו מטען גם בהמשך הדרך. אלא שאנחנו משליכים את האני האידיאלי שלנו על הנאהב, הוא מייצג בעצם את החלק החסר בנו".
הכמיהה הבסיסית היא שהאדם הזה, שמרעיד לנו את הלב פתאום, יהיה כל מה שאנחנו רוצים וזקוקים לו, שיידע לספק את כל צרכינו, יעשה עבורנו הכל ויהיה תמיד האחראי לאושרנו. זוהי בעצם הכמיהה לתחושה הסימביוטית עם האם הטובה מינקותנו, זאת שהאכילה, דאגה, לא עזבה לרגע, ראתה הכל והגיבה לכל איתות מצוקה כשהיינו תינוקות.
"תהליך בחירת בן הזוג אינו אקראי", אומרת גרינהאוס. "ד"ר הנדריקס, בספרו 'לבסוף מוצאים אהבה', קובע שהלא מודע שלנו רוצה אותנו שלמים מבחינה רגשית ורוחנית, והקשר הזוגי לדידו הוא אמצעי לפילוס הדרך שתחזיר אותנו לשלמותנו, שנפגעה בכל פעם בילדות כשצרכינו לא קיבלו מענה. הבחירה הזוגית היא חלק מהמסע הזה להחזרת השלמות, להתפתחות ולצמיחה. ולמרות שצפויים לנו תסכולים לא מעטים בזוגיות – האתגרים שהפרטנר הזוגי יציב בפנינו הם ההזדמנות לאמן את החלקים שהקפאנו בצעירותנו, בהם תכונות, יכולות ונטיות, כדי לעשות בהם שימוש מחדש, למענו. הלא מודע בוחר עבורנו את המועמד שיוכל לתמוך בריפוי שלנו כדי לסיים את פרק הילדות, כדי שלא נהיה משועבדים לעברנו בבגרותנו".
הבל היופי
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב – המשיכה ההדדית הראשונית היא דווקא לאישיות ולא בהכרח למראה החיצוני. בסדנאות שגרינהאוס מקיימת, כשבני זוג מתבקשים לומר מה גרם להם להתאהב במי שאיתם, הם מציינים תכונות אופי ובעיקר גורמים כמו חום, תחושת ביטחון, יציבות, רגישות, אמפתיה, טוב לב, הבנה, התחשבות והומור. זה לא אומר שליופי אין ערך או חשיבות, אלא שחשיבותו משנית, מה עוד שאנחנו נוטים לייחס תכונות חיוביות לאנשים נאים.
"אנחנו נמשכים לדומה לנו אך גם לשונה מאיתנו", היא אומרת. "בהתאהבות נימשך בדרך כלל למי שדומים לנו בתחומי העניין, ברקע התרבותי, באינטליגנציה, בערכים, בחינוך, בתפיסת העולם ובאורח החיים. הדמיון נותן תחושת התאמה ונוחות, והדומים לנו הם מעין השתקפות של עצמנו – אנחנו אוהבים בהם את מה שאנחנו אוהבים בנו".
אבל גם הפכים מושכים אותנו. השונה מסקרן וזה תורם למשיכה, וההיבט האישיותי המנוגד משלים את סגנון ההתמודדות האישי. ישנה כמיהה לא מודעת ליכולת האיזון בין קצוות – אנחנו מדמיינים שאת ההשלמה ייצר בן הזוג, שלו תכונות שמרחיבות אותנו. זה נכון גם לגבי הצרכים הפסיכולוגיים: נימשך לאנשים בעלי יכולות או נטיות שאנחנו חסרים או שצימצמנו בעצמנו, כי לא עודדו אותנו להשתמש בהן בילדותנו. זאת הסיבה לכך שהשתלטן יימשך לכנועה, שהפסיבי יימשך לאקטיבית. בהתחלה בני הזוג ירגישו שהם משלימים זה את זה למשהו אחד שלם, אבל בהמשך הדרך כל אחד יאתגר את האחר ליותר איזון וצמיחה בנטיות הטבעיות החסרות, וזה יהיה מקור להרבה ויכוחים זוגיים".
הזדמנות לצמוח
במעבר מההתאהבות לזוגיות נגלה שמי שקיווינו שימלא את צרכינו אינו כשיר לתת לנו את מה שאנחנו רוצים, שהוא לא ממש יודע איך. אז יצוצו התלונות והתסכולים, אלא אם נשכיל לדבר את צרכינו במפורש, להסביר מה יושב מתחת לתסכול ולדרבן את האחר המשמעותי שלנו לאמן את שריריו הרדומים לכדי פעולה.
"הבחירה הזוגית מייצגת את ההזדמנות שאנחנו מקבלים בזכות בן זוגנו ותסכולו לצמוח כבני אדם מעבר ליכולות הבסיסיות שלנו ולאזור הנוחות האישי", אומרת גרינהאוס. "אנחנו נולדים לתוך קשר, לרוב עם האם, ואנחנו גם נפצעים בו, שכן האם, גם האוהבת, לא יכולה להיות זמינה לתינוקה סביב השעון בכל שנות גדילתו.
בבגרותנו אנו זקוקים לקשר זוגי שבו נחווה ריפוי, כי מהקשר באים הכאב וההנאה, הפציעה והריפוי.
יהיו לבן זוגנו תכונות שדומות לאלה של הורינו, גם כאלה שהיה לנו מהן חסך, גם כאלה שפצעו אותנו. זה יהפוך את הזוגיות לכר פורה לשחזור של התנסויות הילדות, וכנראה נגיב ממקום יותר ילדי בעזרת ההגנות שפיתחנו כבר אז ובמטרה לא מודעת לצמוח".
לתכונות השליליות של ההורים יש השפעה גדולה יותר על הבחירה הזוגית מאשר לתכונותיהם החיוביות, בעיקר כשהיחסים היו קונפליקטואליים או טראומטיים.
"ככל שמעורבים רגשות עזים בנושא לא פתור מהילדות, כך תגבר עוצמת ההתאהבות בשיאיה הרגשיים – כשהצורך הקדום מקבל מענה, לעומת תהומות רגשיים כשהוא לא נענה, גם לא בזוגיות. כשבני הזוג יאכזבו אותנו כמו הורינו, נתייחס אליהם כפי שהורינו התייחסו אלינו וכך נפתח את פצעי הילדות שלהם, והם יגיבו אלינו כפי שהגיבו להוריהם בילדותם".
מריח כמו מתכון לאסון.
"ממש לא. בן הזוג נותן לנו הזדמנויות, דווקא בזכות התסכול שלו מאיתנו, לצאת מדפוסי ההישרדות שסיגלנו בילדות מול ההורים, לטובת דרכי התמודדות חדשות ויעילות יותר. התסכולים הם מנוף לשינוי ולצמיחה".
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
