'בדם קר': הרצח שזעזע את העיירה המנומנמת
שישה עשורים אחרי ששני אסירים לשעבר רצחו באכזריות את משפחת קלאטר מקנזס ואז "כיכבו" ברב-מכר של טרומן קפוטה, סדרת דוקו-פשע חדשה מבקשת להשיב צדק היסטורי ולהתמקד בקורבנות. אמנם הפרשה פתורה ובעיקר ישנה - אבל אוסף עדויות וקטעי ארכיון מנוצלים היטב כדי להביא את הסיפור שעדיין לא סופר
בשעות הבוקר המוקדמות של 15 בנובמבר 1959 חדרו האסירים המשוחררים ריצ'ארד היקוק ופרי סמית' אל בית משפחת קלאטר שבעיירה הולקומב בקנזס, במטרה לשדוד אותו. השניים, שהכירו עוד מימיהם המשותפים מאחורי סורג ובריח, תכננו את המעשה ימים ספורים לפני כן, אבל שינו את תוכניתם משגילו שהכספת שתכננו לשדוד כלל לא הייתה בבית המשפחה. כדי למנוע מבני המשפחה לזהותם במקרה שייתפסו, רצחו השניים ארבעה מבני המשפחה באכזריות בביתם. גרונו של אבי המשפחה, הרברט קלאטר, שוסף בטרם נורה ברובה ציד. יתר בני המשפחה – האם בוני והילדים ננסי וקניון – נורו אף הם באמצעות אותו רובה.
בלילה אחד, שבועות ספורים לפני תחילת הסיקסטיז, עיירת אנשי עמל במערב התיכון של אמריקה שכמעט והוגדרה בזכות התמימות שלה, התעוררה לסיוט. מאנונימיות מוחלטת בשולי החדשות של ארצות הברית הפכה הקהילה המנומנמת והסגורה למושא סיקור, מוקד עלייה לרגל עבור חוקרי משטרה, כלי תקשורת וסופר אחד בעל שם עולמי - טרומן קפוטה. הלה ניצל, במובן מסוים, את מעמד כוכב העל שלו כדי להתחבר עם החוקר הראשי של הפרשה ועם יתר חברי הקהילה, והפך את סיפור הרצח לרב-מכר, הצלחתו הספרותית הגדולה ביותר (שלא קוראים לה "ארוחת בוקר בטיפאני").
סיפור הפרשה ותמורותיה – אם על אנשי העיירה, הנותרים שבמשפחת הנרצחים או קפוטה עצמו, הוא העומד במרכזה של "בדם קר: הרצח של משפחת קלאטר" (yes דוקו, ראשון-רביעי השבוע, 22:00), מיני סדרת הפשע האמיתי החדשה של ג'ו ברלינגר, במאי טרילוגיית "גן עדן אבוד". לא קשה להבין מדוע היצירה הדוקומנטרית המעניינת גם אם לא לגמרי-מטלטלת הזו, הופקה כעת - שישה עשורים לאחר המקרה. תת-ז'אנר הדוקו-פשע כמו העיר בשנים האחרונות את הז'אנר כולו, ויצירות סנסציוניות מסוג "הג'ינקס", "לעשות רוצח", או "המדרגות" הן רק הבולטות שבסרטי וסדרות התחום, שזוכים הן לשבחי המבקרים והן לאהדת הקהל.
במילים אחרות – למה תיק רצח שנפתר יחסית בקלות זוכה כעת לעדנה מחודשת? ובכן, יאמרו לכם יוצרי הסרט ואלוהי הדוקו – כי הפעם מדובר באוסף של עדויות ממקורות ראשוניים, בהם בני המשפחה הרחוקה וצאצאיהם של המעורבים בפרשה – מבנו של החוקר אלווין דיואי, דרך חברי הקהילה (לפחות אלה שנותרו בחיים), חברים אישיים של הרוצחים ועד התליין של הצמד. הסדרה בת ארבעת הפרקים כוללת גם קטעי ארכיון רבים מאותה תקופה: ראיונות של קפוטה ומהדורות חדשות והחידוש בגרסה זו של הסיפור טמון באופן סיפורו.
לצד העניין הרב שיצר, הספר "בדם קר" שנכתב לאחר הוצאתם להורג של היקוק וסמית', נחשב תמיד בעייתי עבור אלו הקרובים לפרשה – בעיקר כי התמקד ברוצחים ובמבנה האישיותי המורכב שלהם, במיוחד זה של פרי. בני משפחת קלאטר, טוענים המקורבים להם, הפכו בספר לא יותר מפלקטים, דמויות רקע בסיפור פיצוח אישיותם הבעייתית של שני אנשים שעשו מעשה בלתי נסלח. "בדם קר" של קפוטה האניש את הרוצחים הללו, בעודו מרדד את דמויותיהם של הקלאטרים לדרגת נרצחים ותו לא. הסרט ההוליוודי לוקח את סיפור הרצח ומשתמש בו כאמצעי לתיאור מורכבות דמותו הצבעונית, המרתקת אך רדופת השדים, של קפוטה עצמו. ואילו הסדרה התיעודית ב"דם קר", בוחנת את האירועים בפרספקטיבה של זמן.
היא מעניקה נקודת מבט ממרחק של 60 שנה, במה ראויה לסיפורו של קפוטה ולסיפור הרקע של שני הרוצחים שהוביל אותם אל סופם. היא בעיקר מתארת את החברה וחוקרת כיצד אירוע מזעזע מטלטל עיירה שלמה וסגורה; כיצד אינטימיות קהילתית מופרת ונרמסת תחת רגלי תקשורת רעבה וסקרנית לסנסציה, ואת האופן שבו הגיבורים והקורבנות האמיתיים לעיתים נדחקים הצידה לטובת אחרים, בשם הצימאון להכרה.
בני משפחת קלאטר, טוען כאן הבמאי ברלינגר, הם הגיבורים הלא מושרים של הסיפור הזה. בשם אלוהים, הם הנרצחים. וקפוטה, מרתק וכריזמטי ככל שהיה, הוא לא הסיפור פה. אפילו הסיפור שכתב ב"בדם קר" על אודות הרוצחים אינו הסיפור האמיתי, כפי שהדוקו המושקע הזה יותר מרומז, וחושף מסמכים נדירים וטענות המצביעות על אי דיוקים כבדים בתיאור הפרשה בעיבוד הספרותי. כולם ביחד מרכיבים פאזל של חברה במשבר, עדה בטראומה, לרקע שינויים סוציולוגיים שונים שעוברים על החברה האמריקנית של תחילת שנות השישים, שרק מתחילה להכיר את ז'אנר הניו-ז'ורנליזם.
במונחים של דוקו-פשע, קשה להגיד שמדובר ביצירה מצמררת. עבור מי שמחפש בז'אנר את הסנסציה, ייתכן שהמרחק מהפרשה, מהירות סגירת התיק והאופן הנחרץ שבו הוא נסגר יהפוך את "הרצח של משפחת קלאטר" לקצת פחות עסיסי, בהתחשב במקבילות השונות שעולמות הטלוויזיה והקולנוע – ואפילו הפודקאסט, ידעו בשנים האחרונות. גם העובדה שאת רוב העדויות מקריאים כאן קריינים (ככה זה כשכמעט כל המעורבים בפרשה כבר הלכו לעולמם) יוצרת ריחוק כלשהו, שמתחזק ככל שמובאות עדויות מפי גורמים כמו – שימו לב – הסופרת מאחורי הביוגרפיה של אחיו של ריצ'ארד היקוק.
מצד שני, מדובר באוסף ראיונות וקטעי ארכיון שניכר כי תחקיר רב הושקע בו ובמציאת עדים – לוויינים אמנם, אך קרובים באופן מספק לאלה שהיו במקום וחוו את הפרשה. מדובר בסדרה שבנויה נכון, מודעת למגרעות שלה (ולכן, אולי, תוחמת כל פרק בגבולות 40 הדקות) אך משתמשת בהן כדי לספר סיפור בצורה נכונה, על שלל הנושאים והשאלות שהיא מציבה.
מי שמחפש בעיקר חומרים עסיסיים ונוזלים סמיכים בצבע אדום סביר שיתאכזב. אך דוקו-פשע אמיתי משובח באמת הוא כזה שלוקח את האירועים ומציב אותם בקונטקסט אישי, חברתי, אפילו פוליטי לעיתים. ואת זה עושה הסדרה "בדם קר" בצורה משכנעת וראויה. לכל סיפור יש שלל שכבות ומספר נרטיבים שיכולים לתאר אותו. ניכר שבפעם הראשונה, פרשה מוכרת שזכתה לתיעוד רב שהתמקד בכל פעם בזוויות מסוימות, זוכה לתיאור מפורט ורחב יותר. הקלאטרים, כפי שמעיד שם הסדרה, היו אנשים פרטיים, משפחה שראויה להיזכר גם בשל מה שעשו בחייהם ממש כמו האופן שבו מצאו את מותם. חייהם ומותם, אומרת הסדרה, מספרים סיפור רחב יותר.
