אתם לא אחים שלי: מכתב לסרבני הגיוס החרדים

קוראים לי משה. אני יהודי. דור שביעי בארץ מצד אמי. אבי ניצול שואה מגטו קובנה, הגיע לארץ בגיל 16, ונתן 30 שנים מחייו לצבא. אני תרמתי רק 3, חלקן בלבנון. הייתי במילואים במשך כ-20 שנה, במהלכן נפצעתי בתאונה, ותרמתי תקופה מחיי לשיקום הרגל השמאלית שלי. ולמה אני מספר לכם את זה?

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

קראו עוד בערוץ היהדות:

• "רעדתי מפחד": הרבנים שחינכו עם הידיים
• במקום גירוש - "עיר מקלט" למסתננים/ הרב יואל ואליעד בן-נון
  

מוותרים על הכשרות: "התעודה יקרה לנו"

אבל בשנים האחרונות אני מגלה בתוכי תחושות חדשות, לא נוחות, לא מוכרות, מעיקות, מעצבנות ובעיקר מטרידות. מאז שגיליתי שלא כולם כאן אחים שלי.

לא אחים שלי - וזה מכה בי

מה לעשות, קשה לי אפילו לכתוב את המילים האלו. אני רוצה שזה יפסיק. אני מזהה שנאה בעיניהם של חוגים שונים, אני מזהה את התיעוב כלפי מי שמאפשר להם לא לקחת חלק בחובות שרוב האחים שלי משתתפים בהם, ובעיקר בחוב הקשה מכולם והטעון מכולם שנקרא שירות צבאי.

(צילום: אלכס קולומויסקי)

לא-אחים-שלי, אני יודע שלא רק אתם משתמטים משירות צבאי. מכיר כל מיני "אמנים רגישים" שהשירות הצבאי עומד בינם לבין התמסרות עמוקה לאמנות. אני גם יודע שיש ביניכם מיעוט שמשתתף בחובות - ואני מצדיע לו. אני רואה את הקללות וההטרדות שחלקם סופגים. העובדה שחלקם נאלצים להחביא את המדים כשהם יוצאים הביתה, כואבת לי מאוד.

אני יודע שהאשמה לא רק בכם. ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מהקרע שהאפליה הזו יוצרת, ואפשרו לכם להמשיך להשתמט בשביל שיוכלו להקים קואליציה עם המפלגות החרדיות. זה כבר הפך להרגל. אני שומע ברחוב מילים כמו "עדיף שלא יתגייסו..." "אני לא רוצה הדרת נשים בצבא..." וגם "זה חייב להיות תהליך ולא בכוח".

אתם מבינים, לא אחים שלי?

אני מנסה להביט במצב באופן נטול רגש. זה קשה. זה לא שאני שונא אתכם. זה רק שאני לא ישן בלילה כי הנה הגיעו ילדיי לגיל צבא, והמחשבה שדמם זול יותר מילדיכם שלכם, מדירה שינה מעיניי.

כשאני כבר נרדם שב אליי אותו חלום בלהות, ובו לוקחת המדינה את ילדיי ואומרת לי בצער שהם הבחירה הזולה כי אני לא אשרוף פחי אשפה ברחובות כשיגייסו אותם, לא אכה את ילדיי כשיחזרו הביתה במדים, ולא אסגור רחובות ואצעק "נאצים" לכוחות הביטחון. ואז אני מתעורר למציאות שבה יש דם יקר ודם זול. כי אתם, לא-אחים-שלי, נהרגים רק באוהלה של תורה.

דמיינו את כל האימהות השכולות הכורעות בדמעות המרטיבות במליחותן לוחות שיש צבאיים. דמיינו אותן בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל. אלפי אימהות רוכנות על קברים. עכשיו נסו לראות כמה מהן חרדיות.

אז נכון שלא צריך צבא כל כך גדול. לא צריך לגייס אתכם בכוח אלא בהידברות, ואני גם לא רוצה לראות אימהות - חרדיות ושאינן חרדיות - בוכות מעל קברים. אבל אתם רוצים להגיד לי שאדם חרדי לא יכול להשתתף בחובות? לא יכול לשאת נשק? לא יכול ללכת אפילו לשירות הלאומי?

לא אחים שלי, אני לא חושב שהתפילות שלכם עוזרות

אבל אני אלחם על הזכות שלכם להתפלל. להתפלל תוך כדי שירות. הצבא לא ישחית את בניכם ובנותיכם. אתם מובלים על ידי הנהגה חשוכה ואחוזת פחד, החוששת שבוקר אחד תקום ותגלה שאלוהים כבר לא איתה. את הנימוק של "אם אתם תתפללו במקומנו ותחזרו בתשובה", אני מכיר. זה התירוץ האולטימטיבי. אבל אגלה לכם סוד: אתם יכולים גם וגם; גם להתפלל, גם להיות חרדים, וגם לשרת בצבא או בשירות הלאומי, בבתי החולים, בבתי האבות, בחקלאות. יש המון דברים שאפשר להתחיל מהם.

הייתי עושה ניסיון וחוזר בתשובה רק בשביל לראות האם מישהו יתגייס במקומי, אבל הרחקתם את אלוהים ממני באופן כזה, שאני לא יודע אם הוא יקבל אותי בחזרה. אתם יודעים מה הוא רוצה, ומה צריך לעשות בשביל שהוא יהיה שמח. אבל דבר אחד אתם לא יודעים - אתם, כבר לא אחים שלי.

אתם מבינים? הפכנו לשני עמים. עם אחד שמשתתף בכללי המשחק של הדמוקרטיה, על החובות והזכויות, ועם שני שנהנה מזכויות המוגשות לו על מגש של תועבה.

לא אחים שלי, אני תוהה לעתים

מה ריבונו של עולם חושב על כך שאתם בוחרים לסגור את עצמכם בגטאות המוקפים בגדר של אמונה, גדר כל כך קוצנית, שאפילו הוא לא מצליח לעבור דרכה.

אני לא שונא אתכם, אבל אני מתעב את ממשלות ישראל לדורותיהן שאפשרו למצב הזה להתרחש בשביל הון פוליטי. אני אמשיך, ככל הנראה, להיות ספק הדם הזול לתורת הגזע החדשה הזו; אמשיך לייצר חיילים זמינים לממשלות שכל מה שמעניין אותן זו משילות בכל מחיר.

נכון לעכשיו רבבות כמוני מקבלים את המצב בשתיקה יחסית. אבל יום אחד יקומו היהודים התורמים את בניהם ובנותיהם לצבא, ויגידו: לא עוד. הם ישאגו "די", והשאגה הזו תשרוף את הדילים המושחתים בין ממשלות ישראל למפלגות החרדיות, ששום דבר יהודי לא מריח מהם.

ואתם, לא אחים שלי? יכולים להיות בטוחים בדבר אחד: גם במלחמה הבאה נגן עליכם. את הדין וחשבון אתם כבר תתנו בבית דין של מעלה. אחרי הכול, חייתם בגן עדן בעולם הזה, ואלוהים, בניגוד אליי, לא שוכח ולא סולח.