להתפייס עם ההורים דרך הילדים שלכם

אמא שלך מחבקת את הנכד שלה ומביטה בו בעיניים נוצצות. אבא שלך משחק עם הנכדה שלו במחבואים ומדגדג אותה עד שהיא מתפוצצת מצחוק. הבית מלא בשמחה ועטוף באהבה. הם מאושרים. הנכדים שלהם מאושרים. אתה מאושר. אתה מתרפק על אשתך, אוחז בידה, מסתכל בהם ומחייך.

אתה שוכח לרגע איך הם התנהגו אליך. את הצעקות. את הביקורת. את העלבונות. את האכזריות. את הריחוק. את הנטישה הרגשית. את כל הפצעים. את כל הכאבים. את הבית ההוא שבו גדלת. הבית ההוא שבו אתה עומד עכשיו וצופה בהורים שלך אוהבים את הילדים שלך. עושים תיקון עם עצמם. משתנים לנגד עיניך.

איפה הם היו כל השנים הללו, אולי תשאל את עצמך בדרך הביתה. למה אני לא קיבלתי ולו שמץ מאותו מגע, מאותם חיבוקים, ליטופים ונשיקות שהילדים שלי מקבלים מהם ללא גבול. ואולי, במעמקי הגרון, תתפשט לה מעין חמיצות, תחושה של החמצה, על מה שאתה לא חווית, על מה שהיית יכול לחוות.

קשה לוותר על המרירות. הכעס. העלבון. והעצב. הם לא הלכו לשום מקום. הם עדיין שם בפנים. גדלת. השתנית. עזבת את הבית. הקמת משפחה. חשבת שכבר ריפאת את הפצעים. אבל הזיכרונות הללו חלחלו עמוק ועיצבו את מי שאתה. אתה נאחז בהם ושוב כועס עליהם. ושוב מרגיש חסר אונים. ופתאום מבין משהו. פתאום זה נוחת עליך.

לעוד טורים של אבישי מתיה

זו המהות של משפחה

אתה מבין שהם רוצים להתפייס איתך. אתה מבין שהם עושים את זה דרך הילדים שלך. הילדים שלך הם ההשתקפות שלך. יש בהם את העיניים שלך. או השפתיים שלך. או התנועה של הגוף. או אותו צחוק. הם אתה. אתה הבאת אותם לעולם. הם ההמשך שלך. כפי שאתה ההמשך של ההורים שלך. אתם עשויים מאותם חומרים. אותו דם זורם בעורקים. אותם רגשות חולפים ביניכם. אתם גוף אחד. אתם משפחה אחת. כן, זו המהות של משפחה.

אתה כבר אבא. גם אתה לפעמים כועס. גם אתה לפעמים צועק. גם אתה לפעמים אכול רגשי אשמה. ומצטער. ומבקש סליחה. ובוכה בלילה בשקט, שהיא לא תשמע, כי אתה חושב שאתה אבא לא מספיק טוב. אבל האמת היא, שאתה אבא הרבה יותר טוב מהאבא שלך. הרבה יותר מודע. הרבה יותר רגיש. הרבה יותר מבין. אבל זה גם בזכותו. הרי הוא האבא שלך. אתה הבן שלו. וקיבלת ממנו כל כך הרבה, גם אם לא שמת לב. ואת מה שאתה קיבלת ממנו אתה מעניק להם.

דרכך הם חווים גם אותו. וכמה שהכעס שלך עליהם ארוך ומתמשך, האהבה גדולה וחזקה ממנו. אתה רואה את זה בעיניים שלך, בעיניים שלהם, כשאתם נפגשים, אתה מרגיש את זה בעצמות. כשהם אוהבים אותם, את הנכדים שלהם, את הילדים שלך, הם גם אוהבים אותך, את האבא שלהם, את הבן שלהם.

אתה מצליח להרגיש את הצער שלהם מתחת לכל השמחה, את ההבנה שלהם מתחת לצווחות, הם יודעים, הם מבינים, הם רוצים להתקרב. תן להם להתקרב אליך. תן לעצמך לסלוח. תן לעצמך את הכוח לפתוח את הלב שהיה סגור כל כך הרבה שנים. תן לעצמך להשתחרר מכל מה שצברת. זה מגיע לך. הגיע כבר הזמן.

סבא וסבתא כבר השתחררו מהחובות הרגשיים. ועכשיו הם חופשיים. לתת. להעניק. לאהוב. אפשר להביט בהם בעיניים כלות. ואפשר גם לוותר על העצב, התסכול, הכעס והטינה. האכזבה עדיין שם, אבל את הכאב הישן ממתיק קול צחוקם הטרי של הילדים שלכם כשסבא וסבתא מגלים את עצמם מחדש.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת