שני חתנים וכלה אחת: טלנובלה נוסח המאה ה-12
לא ברור איך קרה שאישה אחת הובטחה לשניים - אבל תכתובת נדירה מהגניזה הקהירית שנשמרה בספרייה הלאומית, מתעדת את הפרשייה שזעזעה את הקהילה הקראית במצרים ובירושלים לפני מאות שנים: איומים ברצח, רבנים ששוברים את הראש - ואישה אחת שלא יכולה להינשא לאיש
שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה ה-12, או אולי ה-14 – תלוי לאיזה חוקר אנחנו נשמעים.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
היות ששני הבעלים-בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים, הם שטחו את קורות האירועים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- הרב יהושע שפירא: הלהט"ב - "חולי הולך ומתפשט"
- "הבנתי שהם שונאים אותי": משפחה חרדית הותקפה במאה שערים
- הניו-יורקים נגד סאטמר: "מפעל המצות חונק אותנו בעשן"
מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות ("ברוכים יהיו", "שבועה", "הפסד", "חרם" ועוד).
איומים מצד אחד ה"חתנים"
נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים: אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?
תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים (מבלי הסבר או נימוק), כי "עלינו להשיאה לאברהם". אבל הכלה המיועדת חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלוהים! אם לא אשאנה אנוכי והרגתי אחד משניהם".
האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תיכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה".
החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנעה את אברהם לחזור בו.
ובינתיים, הכלה בחדרה סגורה
מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה לברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע - פנה אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה.
הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר, וסיפק כתובה לסלימאן.
הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (שממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד".
סיכול המזימה של סלימאן שכנעה אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.
מבוכה בירושלים, כעס בקהיר
הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם").
"נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם במהרה", התחננו נציגי העדה - והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.
היום והתאריך שבו נשלח המכתב מצוין בו, אך לא השנה, דבר שהוביל למחלוקות לגבי תיארוך המכתב. וכך נכתב בו: "ואנחנו הננו נוסעים בבוקר הנחמה. נכתב בתאריך יום ג', שנים עשר, עשרים סיוון".
- ביום ג' (13/3) יתקיים כנס מיוחד על קהילת הקראים בספרייה הלאומית, בהשתתפות רב הקהילה הקראית, משה פרוז, חוקרים, בני העדה, מקהלת "בני מקרא" ועוד - לצד תערוכה
לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת "קריית ספר", גיליון א' עמ' 61-55.
לפנייה לכתב/ת 
