מישראל לברוקלין: הסרט שמתחיל בזוהר ארגוב ונגמר בהארווי קייטל
First We Take Brooklyn, סרטו של הישראלי לשעבר דני אביכזר שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארצות הברית, הוא דרמת פשע חביבה עם דיאלוגים בעברית, הכוללת צוות שחקנים ישראלי בהם אלי דנקר, גורי ויינברג ועידו מוסרי - לצד הארווי קייטל, שבשבילו זו די חלטורה. חבל שבין שיר של זוהר ארגוב לדמויות מסרט בורקס, הוא כולל גזענות וייצוג נשי שמוגבל לבלונדיניות חטובות בלבד
First We Take Brooklyn הוא סרטו הראשון כבמאי של השחקן דני אביכזר, הידוע בפומבי כ"דני איי" - שם נגיש יותר ללשון האמריקנית. מי שהיה מוכר בהוליווד בעיקר כמארגן מסיבות, איש סודם של סלבס רבים, שאחראי על השידוך בין ליאונרדו דיקפריו לבר רפאלי, הופיע בעבר כשחקן בתפקידים קטנים בהפקות גדולות כמו "אלפא דוג" לצד ברוס וויליס וג'סטין טימברלייק, "אל תתעסק עם הזוהן" לצד אדם סנדלר וג'ון טורטורו, "הניסוי" לצד וינונה ריידר ופיטר סארסגרד, ו"אייסמן" לצד מייקל שאנון וכריס אוואנס. הוא אפילו הגיח לרגע לצד דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזה, ויתייצב לשירותו של הבמאי המהולל גם בסרטו הבא, "האיירישמן".
אבל למול ההופעות הללו בסרטים עטורי כוכבים נוצצים, אביכזר ביים, כתב והפיק את First We Take Brooklyn כסרט אישי המתבסס על חוויותיו כנער צעיר בשכונת ברייטון ביץ' האפרורית בברוקלין, לשם היגרה משפחתו מחיפה בשנות ה-80. מן הסתם הוא גם מככב בדרמת הפשע הצנועה המתרחשת בשכונת ילדותו. בסרט הוא חוזר אליה כאסיר שהשתחרר מכלא קישון בישראל, אחרי ריצוי עונש מאסר של 18 שנה בגין רצח. כך אנחנו פוגשים אותו לראשונה, מאחורי סורג ובריח, ולצלילי קולו של המלך זוהר, והגיטרה הבלתי נשכחת של הקיסר יהודה.
שלא כמו ארגוב, שסיים את חייו בתא מעצר, במקרה של גיבור הסרט מיקי לוי, החיים רק מתחילים שם – מאוחר מדי, אבל יש עוד מה לעשות איתם. לפחות מעבר לים. מיקי עוזב את ישראל ושב לברוקלין - שם לוקח עליו חסות הדוד מאמריקה (בגילומו של אלי דנקר). נכון, מדובר בעבריין מועד, אבל בכל זאת בן משפחה. וזה לא שהדוד עצמו הוא טלית שכולה תכלת. הוא מעורב במאפייה הישראלית של ברייטון ביץ', או לפחות במיזם המקומי שלה – בר שמנהל אבי (גורי ויינברג) ובו מתקיימת פעילות מפוקפקת מעל ומתחת לדלפק. מיקי נחשף לעולם הפשע הזה, וברור לכולם שהוא ייסחף אליו מחדש באנגלית. הבעיה היא שתמיד יש דג רקק גדול יותר, ובמקרה הזה מדובר במאפייה הרוסית, ובראשה אחד בשם אנטולי, שאנחנו מכירים כהארווי קייטל.
הבריונים של אנטולי גדולים, גסים ומפחידים על פי כל הסטריאוטיפים המקובלים של הגנגסטר הרוסי. אבל כולם מחווירים מול מיקי, אותו מגלם אביכזר, כערס חינני, משעשע, וטוב לב בסך הכל - כל עוד לא מעצבנים אותו כמובן. כבר בכלא בישראל רואים את הצד האלים שלו, שבמסגרתו לפעמים קשה להבדיל בין שובבות לאכזריות. ממש כמו אצל טוני מונטנה מ"פני צלקת" של בריאן דה-פלמה, מיקי העבריין שהיגר מישראל לברייטון ביץ' הוא מחווה לעבריין שהיגר מקובה למיאמי ביץ', שגילם בזמנו אל פצ'ינו.
יהיה קצת יומרני להשוות בין יצירת המופת "פני צלקת" לגרסה הערסית-ישראלית שלה על פי אביכזר. אבל בסך הכל מדובר בדרמת פשע חביבה שנוצרה עם המון אמפתיה, גישה אישית והמון רצון טוב. למרות שהסרט הופץ בניו יורק ולוס אנג'לס, הוא מכוון בעיקר לישראלים הרבים ששוכנים בערים הללו. אולי גם אליכם. בהקרנת הבכורה שכללה בני משפחה, חברים וישראלים מקומיים, אביכזר סיפר כי מדובר במיצוי של חלום ילדות שלו, להביא למסך את המציאות שגדל לתוכה בברייטון ביץ', עם הזיקה החזקה למולדת. על כן, הסביר לקהל, התעקש לשמור על דיאלוגים בעברית לצד אלו שבאנגלית (הרוסית אגב, כמעט שלא מדוברת בסרט גם בפי הגנגסטרים הרלוונטים. גם לא בפי קייטל שאמור להנהיג אותם).
למרות החיבה הגדולה שאביכזר מרעיף כלפי הישראלים בסרטו, הוא מותיר גם פתח למלחמת אחים, ויותר מכך לעוינות נגד רוסים וערבים, שמופיעים כקלישאות מתובלות בהומור רדוד. לצד רגעים הנגועים בגזענות, גם ייצוג הנשים לוקה בשטחיות ולא מפליג הרחק מדמויות בלונדיניות חטובות. אנלין מקורד היא בובת בארבי מסותתת תחת איפור כבד שמגלמת ברמנית שמתאהבת במיקי, ולא כל כך ברור למה. כסף, אקזוטיות ים תיכונית, או שזה בכלל לא ממש משנה? כך או כך היא מתמסרת אליו, נופלת שבי אחריו, ועלולה ליפול בשבי בגללו. עוד מופיעה בסרט הדוגמנית השופעת שרלוט מקיני, שאולי לא אומרת הרבה בדקות המסך הספורות שלה, אבל ליוותה את אביכזר בקמפיין הקידום התקשורתי של הסרט, ואפשר להבין למה דווקא היא.
קשה להגיד שיש יומרה אומנותית כלשהי ב-First We Take Brooklyn וגם הנוכחות של קייטל לא משנה את זה. עבורו ככל הנראה מדובר בחלטורה. אבל נחמד ומרענן לצפות בסרט אקשן בו העברית נשמעת תדיר, בכיכובם של שחקנים ישראלים - אלי דנקר, גורי ויינברג, עידו מוסרי וגם אביכזר יכול להיחשב כזה. הוא רואה את עצמו כזה, ועושה הרבה כדי שתילכדו ברשת הפטריוטית שהוא פורש – משיר הפתיחה של זוהר ארגוב ועד עיצוב הדמות הבורקסית של מיקי הצלופח שהפך לכריש. כריש פטיש. יש שיאמרו לוויתן. איך כריש יכול להפוך ללוויתן? לא ברור. אבל גם לא ברור לנו מקור ההצלחה של מיקי בעולם הפשע של ברוקלין. האם די בחוצפה ישראלית כדי לעשות זאת בגדול? אביכזר הוכיח שזה דווקא אפשרי, לפחות בתעשיית הבידור האמריקנית. לאונרד כהן כתב בשירו, ש"קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין". בגרסה של דני איי זה הולך כך: "קודם ניקח את ברוקלין, ואז ניקח את הוליווד".