"היא התקלחה, הכינה ארוחת בוקר וצפתה בטלוויזיה. ב-20:50 כבר הפכה לגעגוע"
כשאשתו שושי הלכה לעולמה, הסופר ראובן מירן בחר דרך לא שגרתית להתמודד עם הצער: הוא ניהל "יומן אבל" בפייסבוק, שבו כתב בצורה נוגעת ללב על ימיה האחרונים ועל אהבתו אליה. כשצילה, אשתו של הצלם דורון אדר, התמודדה עם מחלת הסרטן, הוא עשה מה שהידיים שלו תמיד עשו אוטומטית - צילם אותה מכל זווית, ועכשיו הוא מציג תערוכה עם הצילומים. שני גברים, שתי נקודות מבט, ושני סיפורי אהבה שסופרו באופן מעורר השראה
"'אתה אוהב אותי?', היא שאלה. היא ידעה את התשובה, אבל רצתה לשמוע אותה שוב ושוב. עד האינסוף". "האינסוף" הוא האופן שבו כינה הסופר ראובן מירן את המצב הנתון שבו אשתו, שושי מירן, הלכה ממנו. אדם אחר היה מכנה זאת מוות, אבל לא מירן. את המילה מוות תתקשו למצוא בכתיבה שלו עליה. את מקומה יחליפו "המסע אל האינסוף", שאליו נקראה שושי ב-11 בפברואר 2018, כמו גם שמות מרומזים כמו "ההוא עם החרמש".
שש שנים היא התמודדה עם מחלת הסרטן מול עיניו. והוא, כיאה לבן זוג מכבד, שמר על דבר מחלתה הרחק מהזירה שבה הוא מרבה למצוא מפלט - הפייסבוק. "בחייה, שושי אסרה עליי להתייחס אליה בפייסבוק בצורה כלשהי. עכשיו, כשהיא שם, אני עושה מה שהרגש מורה לי", התוודה באחד הפוסטים. כחודש עבר מאז ששושי עזבה, והשאירה אחריה שברים של רגש וכאב, ואהבה של 54 שנים שממאנת להפסיק להיכתב. מירן (74), איש של מילים - סופר, עיתונאי ומוציא לאור, ובעבר עובד מבצעי בשירות הביטחון הישראלי - אסף את השברים, והחל לכתוב בפייסבוק את מה שאחד הגולשים היטיב להגדיר כ"יומן אבל".
"בלילה האחרון שכבתי לידה. שתקנו. החזקנו ידיים. פתאום, בשארית כוחותיה האוזלים, היא שחררה את כף ידה מכף ידי וליטפה לי ברפרוף את הראש ואת הגב. זה נמשך רק כמה שניות, אבל זה היה בדיוק כמו פעם, כשהייתי אומר לה, מת מעייפות, 'תרדימי אותי'. הפעם לא נרדמתי. ורק בבוקר הבנתי שזאת הייתה הפרידה האחרונה שלה ממני, תמצית של אהבה, ללא מילים".
בעדינות ובכישרון זיקק מירן את המילים המדויקות ביותר לתיאור אהבתו אליה, וכתב אותן על הקיר הווירטואלי, כמו במן תהליך תרפויטי: "כמה מוזר שאחד עשר ימי היעדרות שוקלים יותר מחמישים ושלוש שנים של נוכחות", ציין באחד הפוסטים.
כך, בלי שהתכוונו, מצאו עצמם רבים מתוך 4,353 החברים של מירן בפייסבוק שותפים לאבלו בצורה עמוקה מן הצפוי - מזילים דמעה עם הקריאה, כואבים איתו, ובאופן מוזר, מרגישים כאילו הכירו את שושי באופן אישי. ואולי, אולי הרומנטיקה שמצייר מירן היא כזו שכל אחד מייחל להרגיש, לדעת שהספיק לאהוב ככה, באופן שאיננו יומיומי, אהבה שתוכל אולי, יום אחד, למלא ספרים.
שושי וראובן מירן הכירו במסיבה בקיץ 1963. בסתיו 1964 נישאו ("ההחלטה שלקחתי בגיל 20 התבררה כהכי נכונה בכל חיי", כתב על כך), התיישבו בבנימינה והביאו לעולם שלושה ילדים ("ידענו שחמישים ושניים עצי הזית שנטענו במו ידינו סביב הבית יחיו הרבה זמן אחרינו"). ב-2003 ייסד הזוג יחד הוצאת ספרים - "נהר ספרים" שמה - "הכול יהיה שונה, העצב והגעגוע יהיו שם עד הסוף, אבל החיים נמשכים והנהר ימשיך לזרום", כתב ראובן בעוד פוסט. ובאחר סיפר עליה: "היא הביאה לדפוס 58 ספרים במשך שש שנות המחלה, זאת אחרי ה-70 שקדמו להם. את רובם היא גם ערכה, חלקם בעודה מחוברת לעירוי. גיבורת-על".
תמונות של שושי מעטרות כל פינה במרחבי הקיר הפייסבוקי של מירן, סופרות נקודות בזמן: "חודש ושנה לפני האינסוף", "חודש לפני האינסוף", נכתב לצדן. ואז מגיח ציטוט שלה, ולאחריו ראובן, בסוגריים, ממקם את הקורא על הציר: "'בקרוב אחווה חוויה חדשה. מסקרן אותי לדעת מה קורה שם, מן העבר השני של החיים' (11 בפברואר 2018, היום האחרון בצד הזה של החיים)".
מירן הוא לבטח לא הראשון שאהב, לא הראשון שהתאבל, ודאי לא הראשון שמיטיב להתבטא על גבי הפייסבוק. גם הקונספט של יומן אבל כבר נעשה לפני כן, למשל על ידי חוקר הספרות רולאן בארת' שיום לאחר שאימו מתה החל לתעד את אבלו על גבי כרטיסיות, שבבוא היום הפכו לספר. אך שילוב הדברים, יחד עם דמותו של מירן, יוצר תמונה די ייחודית - גבר מחוספס למראה, בעשור השמיני לחייו, שהוא גם איש רוח ויצירה, שמיודד עם הפלטפורמה הדיגיטלית החברתית ומשתמש בה באופן כה פיוטי כדי להנציח את זכר אהובתו, ולא פחות - להקל על כאבו.
"בשעון החול
הגרגרים
צונחים
נערמים
אט אט
זה
על
זה"
כך כתב ימים ספורים לפני מותה של שושי, ובין סרטון לקליק-בייט על הפיד, עיטר את הפייסבוק בשירה. ימים בודדים לאחר מכן כבר קבע: "פחות קשה לראות את המיטה הריקה שלה בחדר השינה מאשר להימצא בחדר אחר ולחשוב שהיא עדיין במיטתה".
צילומי הזדהות
המקרה של הצלם דורון אדר (63) קצת שונה, ועם סוף טוב. כשנודע לו כשצילה אשתו חולה בסרטן, הוא המשיך לעשות בדיוק את מה שעשה ב-35 השנים האחרונות מאז נישאו - לצלם ולתעד את חייהם יחד. אדר לא הניח את המצלמה מעולם, וכשנודע דבר מחלתה של צילה, הוא רק הגביר את כמות הקליקים, מקפיד ללכוד רגעים יפים לצד כואבים. "צילמתי כשהרגשתי שמתאים ונכון לי לצלם, זה לא היה צילום סדור, בכל טיפול או פוזיציה. לפעמים שבוע לא צילמתי ואחרי זה יומיים צילמתי המון", הוא מספר.
בימים אלה אדר מציג תערוכת צילומים חדשה בשם "ROMANCE", ב-HIT - המכון הטכנולוגי חולון, ובה הוא מכניס את המבקרים לרגעים האינטימיים ביותר בזוגיות שלו ושל צילה, כולל תהליך ההתמודדות האמיץ שלה עם מחלת הסרטן - ממנה החלימה לאחר חצי שנה - כפי שהשתקף מנקודת מבטו. בכל צילום יש סצנה המספרת חלק קטן מסיפור האהבה של הזוג. "היא פתאום ראתה את ההשתקפות של הזוגיות שלנו דרך נקודת המבט שלי", הוא מספר על תגובתה הנרגשת לצילומים.
הצילום קיבל משמעות אחרת בתקופה הזאת?
"הוא קיבל עוצמה אחרת. אני לא חושב שצילמתי כל כך הרבה בחצי שנה ספציפית לאורך השנים. הצילום תמיד היה מזדמן – כשבא לי, כשפתאום היה רגע מעניין, טוב, רע, עמוק, אבל לא היו צילומים באינטנסיביות כזו. מה שבאמת היה חשוב לי להגיד הוא שהאינטנסיביות קיימת והקירבה קיימת, אבל הקשר הוא ארוך טווח".
אדר מצא שדווקא ההימצאות מאחורי העדשה גרמה לו להרגיש משתתף פעיל בסיטואציה. "הרבה אנשים אומרים שכשהם לוקחים מצלמה זה מנתק אותם מהמציאות. אצלי בכלל, ובמיוחד בתקופה הזאת, זה נתן לי להרגיש שאני חלק מזה ולא עומד לגמרי בצד. כי בסופו של דבר צילה הייתה חולה, היא עברה את הטיפולים, אותה דקרו, אותה ניתחו, אותה אשפזו, אצלה קרה הכול - אני רק עמדתי מהצד. המצלמה בפירוש חיברה אותי".
הצילומים ממשיכים גם אחרי המחלה?
"כן. אחרת. עברו חמש שנים מאז, אבל בתערוכה אין שום היררכיה של כרונולוגיה. בערמת הצילומים את לא יודעת מה היה התחלה ומה סוף, את יכולה לנחש. כן היה לי חשוב לשים את הדגש על התקופה המאוד אינטנסיבית וקשה הזאת. זו תקופה שאתה מעדיף שהיא לא תהיה, אבל היה חשוב לי להגיד שהחצי שנה הזו היא לא בוואקום, אלא תקופה מסוימת בתוך תהליך ארוך".
"יותר מכול חסר לי הקול"
היה זה בורחס שסיפר על הצייר האמריקני ויסלר שישב פעם בבית קפה, ובדיון על אומנות אמר "האומנות פשוט קורית". כלומר, יש דבר מה מסתורי, נשגב באופן שבו היא מובאת לעולם. זיגמונד פרויד התייחס ספציפית לפעולת כתיבת שירה כשהשווה אותה למשחק של ילד: כמו ילד, הבורח באופן מכוון לעולם שכולו דימיון, כך גם המשורר בורח במודע לעולם אחר, ומשקיע בכך מטען רגשי רב. הכתיבה, כך טען, היא דרכו של האדם המבוגר, שאינו יכול כבר לשחק כמו ילד, לתת ביטוי למעין הזיה, או חלימה בהקיץ.
לא כל אחד זוכה למתנה כזו, שמאפשרת לתעל רגשות כמו פחד, כאב, או אבל, אל תוך אומנות. כשמירן חולם את שושי בהקיץ שוב ושוב אחרי מותה, מעלה זאת על הכתב ומשתף ברשת החברתית, הוא חולק עם העולם באופן מופלא פיסת אינטימיות כנה שלא פוגשים כל יום במרוץ החיים, הרווי במניפולציות של הקולנוע, הטלוויזיה או התקשורת לגרום לנו להתרגש - רבות מהן רק הופכות אותנו ציניים וקהים רגשית; כשדורון מצלם את צילה, באש ובמים, בטוב וברע, ממש כפי שבחר לקרוא לתערוכה שלו - הוא מציג רומנטיקה בהתגלמותה, אהבה של גבר לאישה.
"ויותר מכול חסר לי הקול. הקול שנשאר צלול ונקי כמו שהיה מאז ומתמיד. המחלה פגעה במראה הגוף אך לא יכלה לקול", מתוודה מירן באחד הפוסטים. אחת הביקורות שמשמיעים גברים בעידן של צמיחה פמיניסטית, קשורה לכך שנשים אומנם מתפתחות מקצועית יותר ויותר, אך "הזכות" להביע רגשות עדיין שמורה בעיקר להן, ואילו בכיוון ההפוך עדיין לא נוצר מהפך דומה - גברים, מסיבות הקשורות לאופן שבו חונכו או לתכתיבי החברה, ועל פי הטענה לא להבדלים ביולוגים - עדיין לא יכולים או לא מסוגלים להתבטא רגשית באותו אופן. לא לבכות, לכאוב או לסדוק את השיריון. והנה, שני גברים מבוגרים, מסירים כל שיריון, חושפים פגיעות, אוהבים את נשותיהם בפומבי, בעזרת האומנות.
"בלילות האחרונים לפני הסוף האינסופי, מתוך שנתה השברירית, היא הייתה שואלת אותי 'הכול בסדר?', ואני הייתי משיב: 'כן, הכול בסדר'", כתב מירן. "ביום האחרון, אחרי לילה רווי כאבים, היא התקלחה, הכינה לנו ארוחת בוקר, צפתה ב-InnSaei - the Power of Intuition עם הבן שבא מחו"ל, ניקתה את השולחן בענייני נהר ספרים וחזרה למיטה בסביבות 16:00. 'מכאן אני לא יוצאת יותר', אמרה. ב-20:50 היא כבר הפכה לגעגוע".
בפוסט נוסף סיפר: "התעודה האחרונה הגיעה הבוקר בדואר", והוסיף את הסימבוליות: "עכשיו זה סופי. חיי אדם - בין תעודת לידה לתעודת פטירה". קצת לפני כן, פוסט אחר, שמציין את הזמן: "שעתיים לפני שזה קרה", אולי מסכם את הכול בצורה טובה: "'הלכתי אחריך באש ובמים. היו לי חיים מרתקים', היא אמרה, 'אז אל תהיה עצוב כי אני שמחה'". וככה כותבים אהבה.