האישה שכתבה ספר נגד דיאטות
העיסוק הבלתי פוסק בקלוריות, באכילה או באי־אכילה של מזונות מסוימים והמרדף אחרי המשקל הרצוי – לפעמים הם־הם הסיבה לקושי לרדת במשקל. ספר חדש בגישת האנטי־דיאטה מבקש לשחרר אותנו מהמרוץ הזה ולכוון מחדש את תחושת הרעב והשובע. והמשקל התקין? יגיע מעצמו
דמיינו רגע חיים בלי ספירת קלוריות או נקודות, בלי מאכלים־אויבים שלא נכנסים הביתה, בלי רשימות מותר ואסור (ואפילו לא "עדיף שלא"). דמיינו רגע חיים של לאכול מה שאתם רוצים, כשאתם רוצים, כמה שאתם רוצים – בלי להשמין. דמיינו רגע חיים שלא האוכל מנהל אותם, אלא אתם. נשמע אוטופי, נכון? הנטורופתית אופירה שאול מאמינה שזה לגמרי מציאותי.
"דיאטות לא עובדות", היא כותבת בספרה "חופש מאוכל" (שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מדיה 10), "הן רק מנציחות ומעודדות את המאבק באוכל ובמשקל. הכרה בכך תאפשר לנו להפסיק להאשים את עצמנו שלא הצלחנו, ובעקבות זאת להצליח לרזות ולהישאר במשקל המתאים לנו. האכילה הרגשית היא המקור לאכילת יתר, ויש לה סיבות טובות. היא עוזרת לנו להתמודד עם מצבים ורגשות, והביקורת העצמית בנושא הזה רק גורמת לעוד אכילה מיותרת.
לעומת זאת, התייחסות של חמלה לאכילה – קבלת המצב, הבנה וכבוד לדחף לאכול ולסיבות לאכילה הרגשית – עשויה להוביל לצמצום רגשות האשמה וכפועל יוצא מזה לצמצום האכילה המיותרת. המודעות לדפוסי האכילה ותרגול ההקשבה לגוף והאכילה לפי מצבי הרעב והשובע, כמו שעשינו באופן טבעי כילדים, יכולים להביא כל אחד לצמצום כמויות האוכל ולהנאה אמיתית מהאכילה. המנגנון הזה טבעי, הוא קיים בנו, אלא שהוא השתבש מסיבות חברתיות, ואפשר ללמוד להפעילו מחדש".
שאול מדברת (וכותבת) מניסיונה האישי. היא בת 65, גרושה ואם לשניים, מתגוררת בהרצליה ושומרת כבר מעל 30 שנה על אותו משקל ("נמוך ונוח"), אחרי שנים של דהרה מתסכלת על רכבת ההרים המפחידה של הדיאטות, כדבריה.
"הייתי ילדה רזה, ובגיל ההתבגרות חשבתי שאני משמינה, מה שבדיעבד היה רק ההתעגלות הטבעית של הגוף", היא מספרת. "התחלתי לעשות דיאטות ונכנסתי לסחרור של עיסוק אובססיבי במשקל, כולל שימוש בחומרים משלשלים, שנאה עצמית ויו־יו קבוע של 20 קילו למעלה ולמטה. בגיל 28, מתוך ייאוש, התחלתי ללמוד בקורסים של התפתחות אישית, בעקבות זאת למדתי רפואה סינית ופתאום הרגשתי שיש לי מקום בעולם, שיש בי איכויות מעבר למשקל.
"עם זאת, נושא האוכל והמשקל לא נפתר אצלי, עד שבאחת הסדנאות שהשתתפתי בהן שמעתי לראשונה את המושג Non-Diet Approach. זה היה בזמן שגרתי בארצות־הברית, זה נשמע מפתיע וטוב מכדי להיות אמיתי וזה גרם לאסימון ליפול: הבנתי את המאבק שאני מנהלת עם האוכל, הבנתי שהדיאטות שעשיתי הן שגרמו לי להיות אובססיבית כל כך. הייתי אז בשיא משקלי, ולמרות החשש שאשמין עוד הרגשתי שאני חייבת לנסות ללכת בדרך הזאת, ושזה כרוך בשינוי אמונות ובשינוי חשיבה, כי החשיבה משפיעה על ההתנהגות שלנו ועל הדפוסים שמנהלים את התנהלותנו. עזבתי את הדיאטות מתוך מודעות ובהחלטה ברורה לשים לב לרעב ולשובע שלי, לאכול כשאני רעבה ולהפסיק כשאני כבר לא רעבה. זה היה גילוי מסעיר".
בהתחלה, מספרת שאול, הוביל אותה הרעב לאכול דברים שעד אז לא הרשתה לעצמה. לחם עם חמאה, גלידות ובננה ספליט, בין השאר. "זה היה די מפחיד", היא מודה, "אבל אמרתי לעצמי 'תני לזה צ'אנס'. הרגשתי שאני לוקחת סיכון בשביל הסיכוי. בדיעבד אני מבינה שפשוט השלמתי אז חוסרים, פיציתי את עצמי על שנים של קיפוח, וזה טוב, כי לולא ההשלמה הזאת, החוסרים האלה ממשיכים לנשוף כל הזמן בעורף.
"אחרי כמה חודשים כאלה האוכל נהיה נון־אישיו עבורי ושמתי לב שהאכילה נעשתה מגוונת יותר. למדתי מה אני באמת אוהבת לאכול, ולא רק מה אני אוכלת כי היה אסור לפני כן, ובו־זמנית עבדתי על האמונות שלי – לקבל את גופי כמו שהוא, לדבר יפה על עצמי וכו'. לא נשקלתי בתקופה הזאת אבל אחרי עשרה חודשים פשוט מצאתי את עצמי נכנסת לבגדים קטנים יותר, רזה. המשקל ירד מעצמו, ולא במקרה אז גם הכרתי את מי שלימים היה בעלי".
את ההתנסות הפרטית הזאת היא הפכה לשיטה שבאמצעותה היא מסייעת מאז 1993 לנשים המעוניינות לרזות. הליווי שהיא מציעה קבוצתי ואישי. בשונה משיטות אחרות, הוא אינו כרוך בשקילה, אבל הוא בהחלט כרוך בשינוי גישה, שלא לומר מהפכה בגישה.
במפגשים השבועיים, כמו גם בספרה, קובעת שאול שארוחת הבוקר אינה חשובה ושכדאי לפתוח מרווחים של חמש־שש שעות בין הארוחות. זה מנוגד לכל מה שכל למודות הניסיון בדיאטות בינינו התרגלו לשמוע.
"הרעיונות האוניברסליים האלה נוצרו כדי לטפל בבעיה, במגפת ההשמנה. אלא שכל עוד מתקיים אצל אנשים דפוס האכילה הרגשית שאין עליו שליטה, אנחנו לא מצליחים לאכול רק ארוחות בוקר, צהריים וערב ואולי עוד ארוחת ביניים או שתיים, ופה מתחילה הבעיה. אנחנו אוכלים גם כשאנחנו לא רעבים, וההרגלים האלה שכפינו על עצמנו אינם טבעיים לנו ולכן לא עוזרים, למרות שהיו אמורים. נכון, זה לא פשוט להטיל ספק בדברים שאנחנו מכירים כנכונים, אבל העובדה היא שמה שהתרגלנו להאמין שיעזור לנו לרזות לא עובד. גיליתי על עצמי, למשל, שהאכילה בבוקר גורמת לי לאכול יותר בהמשך היום. זה אישי מאוד, וכל אחת צריכה ללמוד להכיר את גופה ואת צרכיה ולפעול בהתאם".
את כותבת שכדאי לחוות רעב, ובאותה נשימה מתייחסת לחרדה שהתחושה הזאת עלולה לעורר. למה זה טוב?
"היחס שלנו לרעב מורכב. ההיסטוריה שלנו כחברה קושרת בין רעב לאסונות, לשואה, וזאת אחת הסיבות לכך שזה מלחיץ אותנו. צריך לזכור שילדים לא מפחדים מרעב וכשהם רעבים הם פשוט מבקשים לאכול. הפחד מרעב מתפתח כשאנחנו מכניסים דיאטות לחיים ואז רוצים להקדים תרופה למכה ואוכלים לפני שאנחנו רעבים, כי אוי ואבוי אם נרעב קצת.
"בגלל הדיאטות אנחנו כבר לא סומכים על עצמנו, והמקום הבטוח שלנו הוא כשאיננו רעבים. אלא שלא יקרה לנו כלום, אנחנו חיים בחברת שפע, זה לא שנמות מרעב חלילה. הרעיון הוא לא לגווע ברעב אלא לחוות את הרעב הנוח לאכילה, ולנסות למשוך קצת את הזמן שם, להקשיב לגוף ולהבין אם הוא באמת זקוק לתדלוק או שזה הרעב הרגשי שמדבר. כשזוכרים שאופציית האכילה פתוחה בפנינו תמיד – אפשר להתיידד עם הרעב הסביר הזה, ואז לא צריך להקשיב לשום כלל, רק לגוף – והוא יכוון אותנו נכון".
ואין סכנה שנשמין בדיוק בגלל זה – הרי כשרעבים אוכלים יותר, אוכלים הרבה.
"כשאת נותנת לעצמך רשות לאכול את מה שהכי בא לך, כולל צ'יפס וגלידה, כשאת נוכחת באכילה ונהנית ממנה ללא אמונות מגבילות – זה משחרר, ועם הזמן הבחירות באופן טבעי נעשות טובות, מתאימות. ה'אסור' הרי גורם לנו להתכווץ ולמרוד, לעשות את ההפך. תהליך ההשתחררות הזה מוריד הרבה מהרעש שמתקיים לנו בראש ומפנה המון זמן ומקום לדברים אחרים. האוכל מאבד מהמטען שלו, הכמויות מצטמצמות אוטומטית, וההרזיה היא מעין תופעת לוואי".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
