נ(שי)א לכל החיים. סין חזרה לשלטון של איש אחד
אחיזתו המוחלטת של מאו דזה-דונג בכל סמכויות השלטון הייתה גורם עיקרי להתרסקות המדינה הקומוניסטית בשנות ה-60 וה-70, וכדי למנוע זאת הוגבלה כהונת המנהיג לשתי קדנציות. ביטול ההגבלה אמש מאפשר לנשיא שי ג'ינפינג לכהן ללא הגבלה - צעד עם משמעויות גדולות מבית ומחוץ
בכינוס הקונגרס הלאומי העממי ה-13 של סין שמתקיים החודש נפל דבר. הקונגרס אישר רשמית את הסרת מגבלת הכהונה ששליטי המדינה היו כפופים לה ב-25 השנים האחרונות, ובכך החזיר את המדינה למבנה שלטון שמעצבי מדיניות הרפורמות ניסו למנוע. לתפיסתם, אחיזתו המוחלטת של מאו דזה-דונג בכל סמכויות השלטון הייתה אחד הגורמים העיקריים להתרסקות המדינה בשנות ה-60 וה-70 במאה הקודמת, ואחד הצעדים למניעת הדבר היה הגבלת את כהונת מנהיג המדינה לשתי קדנציות בת חמש שנים כל אחת.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
ההחלטה לבטל את מגבלת שתי הקדנציות, ולמעשה להעניק לנשיא שי ג'ינגפינג סמכות שלטון בלתי מוגבלת, לא הפתיעה. מאז נכנס ב-2012 לתפקידו כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, נשיא המדינה ומפקדו העליון של הצבא - שלושת מוקדי הכוח העליונים במדינה - פעל שי לצבירת עוצמה פוליטית מרבית. הוא טיהר מתחרים ומתנגדים בצמרת המפלגה, הבטיח את שליטתו בפועל בגופי הביטחון השונים, הציב את נאמניו בראשות השלטון המקומי, הידק את הצנזורה, הגביר משמעותית את האינדוקטרינציה הפוליטית, ופעל למצב את עצמו כאחד ממנהיגיה הגדולים של סין הקומוניסטית באמצעות יוזמות מדיניות עצומות היקף, שינויים חוקתיים, הענקת מקום של כבוד לרעיונותיו (או "מחשבתו"), ותעמולה אישית שלא נראתה במדינה מאז ימי מאו.
עם זאת, ההחלטה לא עברה בקלות ונתקלה בביקורת קשה בסין, שצונזרה בנוקשות. במשך כמעט 40 שנים - מאז השיקה סין את מדיניות הרפורמות - נאבקו ראשיה ליישם מודל מנהיגות ייחודי המשלב את הטוב מכל העולמות: ריכוז כוח רב בידי הנהגה עליונה, שמאפשר לה להעביר וליישם ביעילות תכניות פיתוח אדירות שוודאי היו נתקלות בחסמים גבוהים במדינות דמוקרטיות, ובה בעת לקיים מערכת איזונים ובלמים שמונעת מהמנהיג העליון לצבור כוח מופרז ומחלישה את סיכויי פריצתם של מאבקים בצמרת. קציבת תקופת שלטונו הייתה אחד האמצעים העיקריים לכך.
חוזרים לשלטון של איש אחד
אולם, שיטה כמעט אידיאלית זו סבלה מפגם מהותי: היא העניקה למנהיג המכהן עוצמה אישית גדולה ולא כללה מנגנון בלתי תלוי שיסדיר את חילופי השלטון. ואמנם, אף שלמראית עין השיטה פעלה מאז תחילת שנות ה-90, בפועל היא יושמה כלשונה על ידי קודמו של שי בלבד, שסבל מחולשה פוליטית שלא הותירה בידיו ברירה אחרת. עתה ביטל שי רשמית את קציבת השלטון והחזיר את סין לשליטתו של שליט יחיד בעל עוצמה בלתי מוגבלת, על כל הכרוך בכך.
ביטול קציבת הכהונה קשור בשינוי נוסף, אף כי פחות בולט ובלתי מוצהר, שהתרחש בסין: פיחות הדרגתי במעמדה של כלכלת השוק. בדומה לתמהיל שיצרו מעצבי מדיניות הרפורמות בין שלטון ריכוזי למערכת בלמים פוליטיים, כך הם יצרו גם תמהיל בין כלכלת שוק למעורבות עמוקה של המדינה במשק. גם פה נועד שילוב זה להפיק את הטוב משני העולמות, וזאת במטרה להשיג פיתוח כלכלי עמוק, מהיר וארוך טווח: כלכלת השוק נועדה לקדם יעילות ורציונליזציה במשק הסיני, ואילו המעורבות הממשלתית - בצורה של בעלות ישירה על עשרות אלפי חברות והזרמת תקציבי ענק לתחומים בעדיפות לאומית - נועדה לסגור פערים במהירות מול הכלכלות המתקדמות בעולם ולהבטיח את המשך שלטונה של המפלגה הקומוניסטית.
מדינה שחותרת למעמד של מעצמת על
במקביל, שי פועל בעוצמה למיגור השחיתות וצמצום היקפי החוב הגדולים בסין - רעות חולות נוספות שהתפתחו כפועל יוצא של השיטה הקיימת. בשעה שצעדים אלה נראים לכאורה כפתרון טוב לבעיותיה הכלכליות של סין, ההיסטוריה מלמדת שתוחלתם מוגבלת כל עוד מוחלשת השפעתו הממריצה והמייעלת של מנגנון כלכלת השוק.
תמורות מרחיקות לכת אלה שעוברת עתה סין צפויות להחריף את בעיותיה מבית ולהקצין את התנהלותה בזירה הבינלאומית. תחת הנהגתו של שי חותרת סין באופן מוצהר ונחוש למעמד של מעצמה עולמית, ומרחיבה את נוכחותה והשפעתה העולמיים. הדבר מחריף את המתח הקיים ממילא בינה לבין ארצות הברית. ביטויים לכך הם החרפת מאבק הסחר ביניהן, הצבת מגבלות הולכות ומחריפות מצד ארה"ב על השקעות סיניות בתחומה, והמאבק על הרחבת נוכחותה והשפעתה העולמית של סין.
בזמן שסין מרחיבה את פעילותה הכלכלית בעולם בתחומי השקעות, בנייה והפעלה של תשתיות, ופעילות במסגרת מוסדות בינלאומיים, ארה"ב מנסה למנוע משותפותיה לקחת בכך חלק ובמקרים אחרים תומכת במיזמים מתחרים - למשל יוזמת יפן והודו להקים "פרוזדור" תחבורתי בין אסיה לבין אפריקה כיוזמה נגדית ליוזמת "דרך המשי החדשה" של סין. בנסיבות אלה ניתן להעריך שבזמן שמדיניות החוץ הסינית מתאפיינת בזהירות ובשיקול דעת, הצעדים שננקטים בה עתה עלולים להגביר תחושות לאומניות שיתבטאו בין היתר באיבה גוברת כלפי ארה"ב, ואילו בארה"ב צפויה להתחזק העוינות כלפי השלטון הקומוניסטי הסיני. עם זאת, קיים גם גורם ממתן משמעותי: סין תלויה בחוזקה בכלכלה העולמית ובינה לבין ארה"ב מתקיימים יחסי תלות הדדית במגוון תחומים. לסין ולארה"ב כאחד ברור הצורך בניהול מושכל של יריבותן והבטחת שיתוף פעולה ביניהן.
בנסיבות אלה שתי מגמות מקבילות נראות עתה כמעט בלתי נמנעות: לצד החרפת המתח בין ארה"ב לבין סין, נוכחותה של סין בכלכלה ובפוליטיקה העולמית תמשיך להתרחב. הדבר מאלץ, וייאלץ עוד יותר בעתיד, את מדינות העולם להתנהל בזהירות ובתבונה ביניהן: להפיק תועלת מרבית משתיהן מבלי לפגוע באף אחת, וזאת בשעה שהקושי לשמור על ניטרליות ילך ויגבר.
ניתן להעריך שככל שהיריבות בין ארה"ב וסין תחריף ותתרחב לתחומי פעילות ואזורים נוספים, כך תצפנה שתיהן משותפותיהן ובעלות בריתן ליישר עמן קו. אין המדובר כמובן בחזרה לימי המלחמה הקרה, שכן כפי שסין וארה"ב מנהלות יריבות ושיתוף פעולה בו זמנית, כך נטייה לעבר האחת אין משמעותה שלילת האחרת. במקום זאת, מדינות העולם תידרשנה לאתר תחומים שבהם ניתן לשתף פעולה ולהיעזר במעצמה העולמית השנייה מבלי לפגוע ביחסים עם המעצמה הקרובה. תהליך זה דורש ממדינות העולם לקיים דיאלוג מעמיק עם כל אחת מהמעצמות, ובצמתים מסוימים עם שתיהן גם יחד. במקביל, וכרקע לדיאלוג עם המעצמות, עליהן לגבש תובנות לגבי האינטרסים ופוטנציאל שיתופי הפעולה שיש להן מול כל אחת.
ד"ר יורם עברון הוא חבר סגל החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
