קוראים לזה שגעת : המרוץ לאליפות של בית"ר ירושלים
מאמנים שהתחלפו כמו גרביים, כוכב שעזב, יועץ מקצועי שהודח ובעלים מושעה שמעביר הוראות למאמן. שום דבר לא מוריד לקרקע את רכבת ההרים ששמה בית"ר ירושלים. איך היא עושה את זה והאם זה ייגמר באליפות מדהימה?
"יש לנו קבוצה מדהימה, יש חדר הלבשה שמחזיק את הקבוצה, רואים על הדשא את הגיבוש והחיבור, כמו יחידה אחת. הכי בוער בנו לעשות תואר מהעונה הזאת".
על הציטוט הזה חתום בוריס קליימן, ואם הוא היה אומר את הדברים האלו בתחילת העונה, כנראה הייתם חושבים שהוא הוזה. אליפות? לבית"ר ירושלים? זה נשמע כמו תסריט דמיוני רק לפני כמה חודשים, אבל עכשיו הוא נראה אפשרי לגמרי. אולי אפילו דאבל לקבוצה שאף אחד לא ספר.
המספרים מדהימים. מספיק להסתכל על הזכייה האחרונה של בית"ר באליפות, ממש לפני עשור, עם מועדון המיליונים הנוצץ של ארקדי גאידמק. בכל עונת 2007/8 כבשה הקבוצה של המאמן יצחק שום 61 שערים ב־33 משחקים. והשנה? הקבוצה הצנועה עם מאמן חסר ניסיון בדמות בני בן־זקן היא מכונה התקפית משומנת שהרשיתה כבר 60 פעמים, ויש לה עוד עשרה משחקי פלייאוף.
בעוד מספר ימים תפתח בית"ר את משחקי הפלייאוף, כשיש לה סיכוי טוב מאוד לזכות בתואר ראשון אחרי תקופת יובש ארוכה. ואת כל זה היא יכולה לעשות עם סגל בלי שמות מפוצצים, בטח בלי משכורות מופרכות כפי שהיה בעידן גאידמק, וכשלרוב השחקנים אין חוזים לעונה הבאה.
נוסחת טביב
אין ספק שסוד ההצלחה של בית"ר הוא היכולת של השחקנים להתנתק מרכבת ההרים הבלתי נגמרת במועדון. כאילו הם רצים עם אטמי אוזניים שמבודדים אותם משרשרת הפרשות והסערות שפקדו העונה את בית וגן. החלפת מאמנים סיטונאית (שרון מימר, גיל לבנדה, היועץ המקצועי אלי כהן ועכשיו בני בן־זקן), עימותים בתוך הצוות המקצועי, הוראות שמעביר הבעלים המושעה אלי טביב למאמנים, פרשת יוסי בניון. ועם כל זאת, בית"ר מייצרת 72 אחוזי הצלחה. בהשוואה לשלב הזה של העונה שעברה, היא צברה 16 נקודות יותר וכבשה עוד 26 שערים. שינוי מדהים.
ניתן לבקר את אופן הניהול של טביב, אבל בסופו של דבר מדובר בנוסחה מוצלחת. טביב ממציא את עצמו בכל שנה מחדש. בקיץ הוא אפילו לא הביא מחליפים ברמה דומה לחסוס רואדה ודן איינבינדר, אלא הלחים את הסגל בצורה נבונה, עם תקציב שחקנים מינימלי של 16 מיליון שקל, אולי שליש מזה של מכבי ת"א והפועל באר־שבע. למרות זאת, החיבור בין השחקנים הפך את בית"ר לקבוצה האטרקטיבית בליגה.
בשנותיה היפות בית"ר התבססה על כוכבים נוצצים. אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, רונן חרזי, יוסי אבוקסיס, ההונגרים המצוינים תמאש שאנדור ושלושת האישטוונים (פישונט, שאלוי והמאר). עכשיו אין שמות בסדר הגודל הזה. איתי שכטר ועידן ורד אמנם הניפו צלחת, אבל רוב השחקנים לא נחשבו בקיץ כחומר לקבוצה שתרוץ לאליפות.
שימו לב לשמות. מיקי סירושטיין כמעט ירד ליגה עם אשדוד, וכך גם טל כחילה ושון גולדברג עם בני־יהודה. אופיר קריאף אפילו לא מצא מקום בסגל של קריית־שמונה. אנתוני וארן ירד לליגה השלישית עם הפועל ירושלים. הסגל האפור הזה מוכיח עד כמה הוא מלא באופי. "אין לנו כוכבים גדולים, אבל יש לנו שחקנים עם נשמה, ובזה אנחנו הכי טובים בליגה. אנחנו בעיקר רעבים", אומר שחקן בקבוצה.
באופן טבעי, גם השכר רחוק מהסטנדרטים בקבוצות הגדולות האחרות. כמעט כל השחקנים, למעט אנטואן קונט ומרסל הייסטר, הגיעו בהעברה חופשית. קחו למשל את יקוב סילבסטר: החלוץ הסלובקי הגיע בחלון של ינואר ללא תמורה, הבקיע כבר שלושה שערים וגם שידרג את חברו אריק סאבו. והשכר? רק 17 אלף דולר בחודש.
השקט שאחרי בניון
האופי המיוחד בא לידי ביטוי בכמה מובנים. בית"ר חזרה העונה לא פעם מפיגור, כמו מינוס שני שערים מול סכנין או בעשרה שחקנים בבאר־שבע. היא גם יודעת לכבוש בדקות מכריעות. ההתקפה המצוינת שלה כבר יצרה כוח הרתעה משמעותי שמדאיג את הגנת היריבות.
עניין חדר ההלבשה משמעותי מאוד במועדון, ומי שאמון על הרוח בו הוא הקפטן שכטר. לצד עונה נהדרת (תשעה שערים ושבעה בישולים) הוא הצליח ללכד חדר הלבשה שבו הישראלים והזרים שומרים על קשר מצוין ואפילו יוצאים לבלות יחד. לוח השש־בש עובד שעות נוספות.
ההתנהלות בתוך הקבוצה שקטה, וכמעט אין עבירות משמעת. קונט, למשל, התקשה לתפקד בגלל הפרשה המרחפת מעליו בצרפת (מואשם שהיכה נער באלת בייסבול) וביקש לא לעלות למשחק מול באר־שבע. ההנהלה הגיעה לבית המלון והבהירה לו כי אחרי המשחק ימתין לו כרטיס טיסה לשלושה ימים בפריז. קונט, שעד אז הציג יכולת ירודה, חזר לעצמו אחרי הביקור בצרפת.
"חדר ההלבשה הפך לשקט מאוד בעיקר אחרי העזיבה של יוסי בניון", אומר בכיר בקבוצה. "כולם מעריכים את מה שהוא עשה בעבר, אבל ההתעסקות בו הייתה בלתי פוסקת – ישחק או לא ישחק, כמה דקות התחמם – במקום שנתעסק רק בצד המקצועי. עכשיו זה אחרת".
מצד שני, טביב יודע איך להחזיק את השחקנים שלו קצר. לרובם, בטח לשחקני ההרכב, זו השנה האחרונה של החוזה. לטביב אופציה בלעדית להשאיר אותם. שחקנים על תנאי, אם תרצו.
כן, שכטר מסיים חוזה בלי אופציה ולפי ההערכות יהיה הקפטן החמישי ברציפות שעוזב אחרי עונה עם הסרט, אבל יתר השחקנים ממתינים להחלטה של טביב. הרשימה ארוכה: קלאודמיר פריירה, חן עזרא, קליימן, הייסטר, סירושטיין, קריאף, סאבו, סילבסטר, וארן.
ייתכן שהסיטואציה הזו הייתה יכולה להיות רגישה מדי בקבוצות אחרות. לגרום למרמור בקרב השחקנים. אבל מהבחינה הזו אין להבות. זה אפילו מדרבן את השחקנים להוכיח שמגיע להם להישאר. "יש קבוצה שלמה של שחקנים שלא יודעים אם ימשיכו, והם נלחמים כל משחק", מתאר אחד השחקנים. "אנחנו מרגישים שאפשר לעשות דבר גדול, יש טירוף במועדון".
אפילו הקהל נרגע, בערך
גם בגזרת הקהל מורגשת רגיעה, אולי בזכות ההצלחות על הדשא. על הפרויקט הזה מופקד בעיקר נציג הבעלים אלי אוחנה, שבעקבות דבריו ב"ידיעות אחרונות" לאחר עזיבת בניון ("בית"ר היא הלב שלי, אז אותי יגרשו מהבית?") קיבל מאות הודעות תמיכה מאוהדים.
אחרי הניצחון על עכו קיבלו השחקנים הוראה לא לגשת יותר ליציעים שמהם יושמעו קללות
או קריאות גזעניות. בנוסף, נערכו שיחות עם האוהדים, גם הקפטן שכטר היה שותף להן, בדרישה להתאחד סביב הקבוצה. רק ביום חמישי האחרון הגיעו חברי לה פמיליה לבית וגן ותלו שלט תמיכה שבו נכתב "איתכם עד המוות". אחרי הניצחון על רעננה שלשום בנתניה אפילו הורגש מהפך ביחס למאמן: הם עודדו את בן־זקן וקיבלו אותו במחיאות כפיים.
זה לא שלה פמיליה הפך לשבט צופים. עדיין יש מתיחות עם טביב, וגם העונה נרשמו תקריות חמורות: קריאות גזעניות מול סכנין הובילו לעונש רדיוס ללא קהל ולסגירת היציעים המזרחיים, ארבעה אוהדים נעצרו אחרי שתקפו מאבטח בבאר־שבע. ובכל זאת, זו אחת העונות השקטות יותר ביציעים. "האוהדים הם הכוח הגדול של בית"ר", מסביר אחד השחקנים. "השנה יש תרבות שונה לגמרי. האוהדים רצים אחרינו לכל מקום".
לא פלא שבן־זקן מרגיש נוח יותר. לפני המשחק מול באר־שבע הוא אמר לשחקנים כי הוא לא מודאג כי "אלוהים איתנו", וזו התחושה הכללית במועדון. אחרי אליפות ב־1998 עם דרור קשטן, ועוד אחת עם שום ב־2008, יכול להיות שבן־זקן יצטרף לרשימה המכובדת הזו. בניגוד לשני המקרים האלה, הפעם זה יהיה נגד כל הסיכויים.
לפנייה לכתב/ת 
