סדר בשמיים: ארה"ב חרדה מהתנגשויות בחלל

סיפורה של Swarm, שמנסה לייצר מעין רשת "אינטרנט של הדברים" בחלל, עם אלמנטים ש"ידברו זה עם זה" אלחוטית בחלל, אינו העיקר כאן. החברה, שהוקמה על־ידי יוצאי גוגל ואפל, עדיין לא חשפה במה בדיוק היא עוסקת. השאלה הגדולה היא מדוע גוף ממשלתי אמריקני בכלל מתערב בניסיון של חברה פרטית לשגר לוויינים זעירים אל המסלול הנמוך סביב כדור הארץ?

הלוויינים ששוגרו ללא אישור(צילום: יח"צ)

התשובה לשאלה מתחלקת לשניים. הראשון הוא חוקי ונוגע לסוגיות של תקשורת בינלאומית: רוב הלוויינים הרי אמורים, לאחר שיתמקמו בחלל, לתקשר משהו אל כדור הארץ, והאחריות להסדרת התקשורת הזו בארה"ב מופקדת בידי ה־FCC.

חשוב לדעת, כי על־פי "אמנת החלל החיצון" הבינלאומית, כל מדינה אחראית על פעילותם בחלל של הגופים הפועלים ממנה. ולא מדובר רק בצבא או בארגונים ממשלתיים, אלא גם בחברות פרטיות. מאחר ש־Swarm פועלת בארה"ב, רשות התקשורת של ארה"ב היא הגוף אליו היא צריכה לפנות כדי לאשר את הקצאת התדרים ורישוי אתר התקשורת. בישראל, אגב, משרד התקשורת הוא הרגולטור האחראי. הגופים הללו פועלים מול איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי, שהוא סוכנות של האו"ם.

החלק השני הוא הסיכונים. לא רק סיכון של נפילת הלוויין לכדור הארץ — כמו שיקרה בעוד מספר שבועות לתחנת החלל הסינית הראשונה מ־2011, "טיאנונג־1", שעדיין לא ברור אילו מחלקיה ישרדו את החזרה לאטמוספירה ואיפה יפלו. מתברר שגם בחלל עצמו פריטים מעשי ידי אדם עלולים לגרום נזק עצום.

תחנת החלל הסינית שתיפול בעוד מספר שבועות(צילום: יח"צ)

170 מיליון עצמים

משרד ההגנה האמריקני מפעיל כבר קרוב לשישה עשורים מערך, שמטרתו לעקוב אחר פריטים שנמצאים במסלול סביב כדור הארץ. חלקם תקינים ופעילים, אך רובם נחשבים ל"פסולת חלל". מדובר בלוויינים שיצאו מכלל שימוש ולא נפלו עדיין בחזרה, בטילים, וכן בשברים — תוצר של מספר התנגשויות שהתרחשו מאז שהחל האדם לשגר ציוד לחלל.

ויש לא מעט כאלה. אם בודקים כל פריט שקוטרו גדול ממילימטר, הרי שיש כיום בחלל יותר מ־170 מיליון כאלה. יותר מחצי מיליון מהם גדולים מסנטימטר, וכ־29 אלף גדולים מ־10 סנטימטרים. חלקם נעים במהירויות גבוהות במיוחד, ועלולים להזיק לכל פריט לא ממוגן שיפגעו בו. עם זאת, המסלול של פסולת החלל המסוכנת ביותר ידוע מראש, וגם אם יש סיכוי נמוך להתנגשות, בזכות היידע המשותף — מפעילי לוויינים ותחנת החלל יודעים לתמרן כדי להימנע מכך.

כיום, הרגולטורים האחראים לנושא בכל מדינה דורשים מיצרני לוויינים "להזיז אותם" למסלול "קבורה" בסוף השימוש, כך שלא יפריעו למסלולים של לוויינים פעילים. בנוסף, יש כמה יוזמות טכנולוגיות שמנסות למצוא דרכים לנקות את הפסולת מסביב לכדור הארץ לפני שיהיו לה השלכות הרסניות.

סינדרום קסלר

ההשלכות האלה, הקרויות "סינדרום קסלר" (על שמו של מדען נאס"א דונלד קסלר שהעלה לתודעה את התסריט הזה), הן מקרה תיאורטי, שבו כמות פסולת החלל מגיעה למאסה קריטית, שגורמת לעוד ועוד התנגשויות, עד שחלק מהמסלולים המשמשים כיום לשיגור לוויינים הופכים בלתי־שמישים למשך מאות שנים.

לגמרי לא בטוח, שגם עם הפיקוח הנוכחי על "הזזת" הלוויינים הישנים מהמסלולים הפעילים, אין כבר בחלל מספיק פסולת כדי לייצר תגובת שרשרת שכזו. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לומר בוודאות שתגובת שרשרת שכזו לא התחילה כבר: ב־2007 ניסתה סין טיל נגד לוויינים בחלל. ב־2009 התנגש לוויין רוסי צבאי שיצא מכלל שימוש בלוויין תקשורת אמריקני. ההתנגשויות האלה הפיקו כמויות עצומות של פסולת חלל, שחלקה כבר נשרפה באטמוספירה אבל חלקה יישאר במסלולים סביב כדור הארץ בעשורים הקרובים.

ועדיין, מדי חודש משוגרים לוויינים חדשים למסלולים סביב כדור הארץ. רובם יעבירו את כל שנות הפעילות שלהם, ככל הנראה, בלי להיתקל בפסולת חלל הרסנית במיוחד — כולל הלוויינים של Swarm, ששוגרו בלי אישור. אך מאחר שהסיבה לדחיית הבקשה של החברה הייתה מלכתחילה שהם קטנים מדי ושיהיה קשה מדי לעקוב אחריהם, לא ברור מה יעלה בגורל השיגורים העתידיים שלה ושל חברות אחרות שמבקשות לזרוע בחלל מיני־לוויינים למטרות שונות.

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות