מבחן התוצאה הוא זה שקובע

חרף מאבק ציבורי עיקש, בית המשפט המחוזי בחיפה קבע בתחילת השבוע כי התוכנית להרחבת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט בע"מ) במפרץ חיפה יכולה לצאת לדרך. לכאורה, מדובר בעוד מאבק סביבתי ארוך שנים שכשל, אבל הסיפור הזה הרבה יותר מורכב, ומוסר ההשכל צריך להילמד על ידי כולם, ובעיקר על ידי הציבור הרחב.

בז"ן היא ללא ספק סמל לתעשייה מזהמת בישראל ובפרט במפרץ חיפה. היא מדורגת דרך קבע בראש רשימת המפעלים התעשייתיים עם ההשפעה (השלילית) הגדולה ביותר על הסביבה, רשימה שמפרסם בכל שנה המשרד להגנת הסביבה. היא גם "מככבת" באין ספור אירועים סביבתיים ותקלות, ונדרשה לא פעם לשלם קנסות בעקבות זיהום חריג.

גם "המצב הסביבתי" במפרץ חיפה לא מעודד. הפעילות התעשייתית וצפיפות כלי הרכב השונים גרמו שנים רבות לזיהום אוויר חריג, והובילו לפני כמה שנים את המדינה להתחיל בתוכנית לאומית לצמצום זיהום האוויר והסיכונים הסביבתיים במפרץ חיפה. בנוסף, פרסומים שונים על תחלואה עודפת ותמותה בטרם עת באזור, המיוחסים לזיהום האוויר, הובילו להכרזה על מחקר אפידמיולוגי לניטור תחלואה באזור מפרץ חיפה, מחקר שבינתיים נגנז.

בתי זיקוק(צילום: ג'ורג' גינסברג)

על כן, אין פלא שהבקשה של בז"ן להתרחב, שהוגשה כבר בשנת 2003, זכתה מהרגע הראשון להתנגדות ציבורית מצד ארגוני ופעילי הסביבה. הטיעון המרכזי כנגד התוכנית היה, שכל עוד בז"ן מזהמת ומפירה את החוק, ו"מצב הסביבה" במפרץ לא ברור כמו גם היקף התחלואה והתמותה שמקורם בזיהום, אי אפשר לאפשר לפעילות במתחם התעשייתי להתרחב. בז"ן והמדינה, לעומת זאת, טענו שיש הכרח בהתפתחות של החברה בפרט ובשגשוג תעשייתי ככלל, ושהתוכנית מציבה את כל ההגנות הנדרשות לשמור על בריאות הציבור. בנוסף, טענו השניים, שעם יישום התוכנית היקף הפליטות לא יגדל ואפילו יקטן.

אבל פסק הדין של בית המשפט לא התמקד באיכות הסביבה, אלא בשאלה האם הליך התכנון והבניה הנדון היה תקין. כלומר, בית המשפט עסק במקרה זה במבחן הדרך ולא במבחן התוצאה, ובהחלטתו קבע שכלל הדיונים בוועדה המחוזית ובוועדה הארצית היו תקינים, ושבכל ההליכים התייחסו בכובד ראש להתנגדויות השונות (כ-1600 התנגדויות) ולערעורים. בית המשפט גם גרס שמוסדות התכנון התייחסו לטיעונים שהעלו המתנגדים, ולראייה היקף ההרחבה של בז"ן הופחת מ-20% בתוכנית המקורית ל-5% בתוכנית הנוכחית, ובתוכנית הסופית נוספה לציבור אפשרות להתנגד לפני הקמה של כל מתקן חדש במתחם. הפעילים, לעומת זאת, ביקשו מבית הדין להתייחס גם למבחן התוצאה. לתפיסתם, גם אם המדינה טוענת שבתוכנית הוטמעו כל ההגנות הנדרשות, מבחן התוצאה מראה שהמפעל כבר כיום מזהם וחורג מהתקנות. יתרה מכך, במבחן התוצאה, גם הפיקוח והאכיפה של איגוד ערים אזור מפרץ חיפה ושל המשרד להגנת הסביבה, לצד הקנסות והדרישות שהושתו על המפעל, לא משנים את התוצאות בשטח.

נוכחות-נפקדות של הרשויות המקומיות

אבל הנקודה המדאיגה ביותר בכל ההליך הזה, זו שלא עמדה במבחן הדרך, כפי שציין בית המשפט, וזו שללא ספק משפיעה גם על מבחן התוצאה, היא שהרשויות המקומיות במפרץ חיפה, אלה שאמורות לייצג את הציבור ולהיות שומרות הסף, הן נוכחות-נפקדות.

הן לא פעלו לאורך שנים נגד התעשייה ומול משרדי הממשלה שלא עשו די, ולא פעם אפילו נלחמו בארגוני הסביבה. גם בית המשפט התייחס לחלקם של הרשויות המקומיות וכתב לגבי עיריית חיפה: "אכן ראוי היה כי עיריית חיפה תפעל להגשת הערר תוך פרק הזמן שנקבע בחוק", ולגבי העותרות האחרות- עיריית נשר, עיריית קריית אתא, עיריית קריית ביאליק, עיריית קריית מוצקין, מועצה מקומית קריית טבעון, מועצה אזורית זבולון ועיריית קריית ים, נאמר: "הרשויות לא הגישו התנגדות לתוכנית, ובהתאם גם לא הוגש מטעמן ערר כנגד החלטת הוועדה המחוזית".

לסיכום, התוכנית החדשה להרחבת בז"ן מציגה גם שיטה חדשה, "שיטת הבועה". לפי שיטה זו, כל מתקן חדש שיאושר יצטרך לעמוד בתנאי על פיו קצב פליטת המזהמים מהמתחם כולו לא יגדל יחסית למצב הקיים, זאת מבלי שברור או ידוע מה הוא בדיוק אותו המצב הקיים. לכן, מה שנותר לכולנו לקוות הוא, שלא נגלה שמדובר שוב ב"שיטת השקשוקה" ושהבועה הזאת לא תתפוצץ לכולנו בפנים.

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).