הורות בעידן הוואטסאפ והאינסטגרם
ממרומי עשרות שנותיה כפסיכולוגית, פרופ' נעמי גור מוציאה ספר חדש ומתארת את הקושי המיוחד של ההורות בעידן הרשתות החברתיות. "אל תתבלבלו", היא מבקשת, "גם היום ילדים צריכה סמכות הורית, גבולות והרבה אהבה"
בספרה החדש, "מי פה המבוגר האחראי?" (הוצאת ניב), מציעה גור דיאלוג בגובה העיניים, שמטרתו לעזור לנו, ההורים המבולבלים בעידן המהפכה הדיגיטלית, לגדל ילדים, לשמור על השפיות וליהנות מהדרך. בלי מתכונים, בלי נכון ולא נכון, ועם המון כוונה טובה ועצות פרקטיות ובהירות.
לא במקרה גור, בעצמה אם לשלוש בנות וסבתא לעשרה נכדים ומי שייסדה את התוכנית לייעוץ חינוכי במכללה האקדמית לישראל, אינה פורסת בו משנה תיאורטית סדורה. "הדברים הצטברו אצלי עם השנים, כאמא וכסבתא פעילה, ואני מרגישה שכתבתי את הספר הזה מתוכי, מליבי, מניסיוני האישי והמקצועי, מתוך האמונה המלאה שלי ביכולתנו הטבעית להיות הורים.
"אחרי הכול, תסתכלי מסביב, אפילו הברווזים עושים את זה. היכולת הזאת קיימת בנו, אלא שהלכנו קצת לאיבוד. הרגשתי צורך לעודד את ההורים הנבוכים של ימינו להאמין באינסטינקטים שלהם, להזכיר להם שהם מסוגלים להיות הורים טובים, שהם מסוגלים להיות המבוגרים האחראים שילדיהם צריכים שיהיו".
הלכנו לאיבוד ואיבדנו את הסמכות.
"לא לגמרי, אבל יש בלבול. הסמכות כבר לא יכולה כמובן להתבסס על איום החגורה של אבא מפעם, ולא על אמירות שהיו שגורות בעבר, בסגנון: 'כי ככה אני אומרת'. הסמכות כיום צריכה להתבסס על שיחות, על כבוד הדדי. ההורים קצת נבהלו מהילדים, כי בהיבט הטכנולוגי הילדים נמצאים לפחות צעד אחד קדימה.
"אלא שעדיין, ולמרות הטכנולוגיה המפותחת, המערכת המשפחתית זקוקה למישהו שיוביל אותה, היא זקוקה למבוגר אחראי. ילדים, גם בעידן הדיגיטלי, צריכים ביטחון, חום, בית שיש בו אדם שאפשר לסמוך עליו ושסומך עליהם. בשונה מבעבר, הם מצפים שיכבדו אותם, ואני יכולה להבטיח שילדים שמכבדים אותם בבית - יכבדו את הוריהם".
קראו עוד:
גם כשהוריהם אבודים בעולם הווירטואלי, מתקשים להדביק את הקצב הטכנולוגי?
"הילדים נולדים אותם ילדים כפי שהם נולדו לפני עשרות ומאות שנים. יש להם רגשות ויצרים וצרכים זהים. השינוי מתחיל כשההורים חשים חלשים מולם, וזה קורה לא רק בגלל הטכנולוגיה, אבל יש לה משקל משמעותי. ההורים כיום עסוקים יותר, בין השאר משום שהטכנולוגיה הפכה אותם לעבדים, ולפעמים הם נותנים לפעוט סמארטפון כדי להרוויח קצת זמן. זה בסדר, זה לגיטימי לנסות להרוויח כמה דקות של שקט, אבל הטעות היא שזה מחליף את הזמן הכיפי של קריאת הסיפור לפני השינה, למשל, או של השיחה הערה סביב השולחן בארוחת הערב.
"פעם, ילדים למדו ברחוב, בשכונה, מה זאת מנהיגות, מה זה שיתוף פעולה, מהי חמלה. הם חיו את החיים. בימינו כל זה קורה בוואטסאפ, אלא ששם זה לא אמיתי, ויש הבדל משמעותי בין לראות את האדם, להסתכל בעיניו, להתבונן בשפת גופו כשהוא מדבר, לבין לקרוא כמה משפטים בטלפון. אי אפשר לנהל את החיים באמצעות האצבעות על הטלפון.
"האינטימיות, הקשר האנושי, הולכים שם לאיבוד. מעבר לזה, קשה ללמוד על החיים האמיתיים ברשתות החברתיות, שבהן כולנו משתפים בעיקר רגעים מוצלחים ושמחים. בחיים יש גם גועל נפש וצער, ולזה אנחנו לא נחשפים בעולם הווירטואלי. ילדים צריכים לראות את הוריהם משוחחים ביניהם, מחייכים זה לזה, מביעים חיבה במגע. הבית הוא המקום שבו הם לומדים על אנושיות, אמפתיה, חמלה ואינטימיות, שבו הם מתנסים בהקשבה ובדיבור על רגשות. בלי זה, איך אנחנו יכולים בכלל לצפות מהם שיהיו אנושיים? לכן חשוב כל כך להיות אמיתיים, לא לשחק אותה. ולהיות אמיתיים אפשר רק בעולם האמיתי".
בלי "זמן איכות", בבקשה
בספר מדגישה גור את רעיון ההיכרות העמוקה בין ההורים לילדיהם וממליצה בחום לחפור פחות ולעשות יותר, ובאותנטיות. זה אומר, למשל, לוותר על המושג זמן איכות. "הייתי רוצה שאורח החיים המשותף יהיה איכותי, בלי הגדרה של שעה מסוימת, שנקבעת בצורה מלאכותית", היא מסבירה.
"כי אם השעה הזאת מוגדרת כזמן איכות, השעות האחרות אינן כאלה? זה מעוות. הקשר צריך להיות איכותי, ההתייחסות לחיים יחד היא החשובה, וזמן איכותי יכול להתקיים גם כשאת מזמינה את הבת שלך לקפל איתך את הכביסה, ואם היא עושה את זה היטב, כדאי גם להחמיא לה על זה ולהציע שזה יהיה תפקידה. ולא כי צריך שתהיה מטלה לכל אחד מבני המשפחה, אלא כי את סומכת עליה. לצערי, הרבה הורים עוקבים אחרי ילדיהם באמצעים הטכנולוגיים ויודעים איפה הם נמצאים בכל רגע נתון, אבל אין להם מושג מה עובר עליהם".
אבל כשהם ישאלו מה קורה, התשובה עלולה להיות "תפסיקו לחפור".
"כי לא פעם השאלות האלה באמת לא מכבדות את הפרטיות שלהם. אבל כשאת כאמא מרגישה שיש איזו צרה, שיש משבר, חשוב כמובן להיות שם, ואם אומרים לך שאת חופרת, כדאי להודות בזה בלי להתווכח. כן, את חופרת, כי אכפת לך".
לשיטתה, כדאי להשתחרר מהדאגנות (ועל הדרך להבין שהיא אינה ביטוי לאהבה) ולשחרר את הילדים לעולם. "הדאגות שלנו הן נטל מיותר על כתפי הילדים, ואם קשה לנו להשתחרר מהן, עדיף לשמור אותן לעצמנו", אומרת גור. "אפשר להזהיר את הילדים מפני הסכנות שאורבות להם, אבל להיות ממוקדים וברורים ולהימנע מאמירות כלליות וערטילאיות. חשוב שהילדים יידעו להבחין בסימנים לסכנה פוטנציאלית, ואפשר להציג בפניהם שניים-שלושה דברים שבעינינו צריכים לעורר חשד, אבל מעבר לזה - צריך פשוט לסמוך עליהם שיידעו ממה להיזהר. כמובן, בהתבסס על הערכים והאיכויות שהם קיבלו מאיתנו לאורך חייהם".
10 הדיברות של פרופ' גור
1. אל תנסו להיות מושלמים, אל תשחקו תפקיד. אתם וילדיכם חייבים להיות מה שאתם יכולים להיות, כל אחד כפי שהוא. דווקא כשכולם מודעים לכך שאף אחד מכם אינו מושלם, אתם ממחישים שהאהבה שלכם אינה תלויה בדבר. אתם אוהבים זה את זה בגלל מי שאתם, וילדיכם הם מי שהם.2. כשאתם תוהים "מה הילד שלי רוצה?", "מה הוא צריך?" חשבו על הצרכים שלכם, על הרצונות שלכם, על הרגשות שלכם, ושם תמצאו את התשובה – הילדים שלכם רוצים מה שאתם רוצים ואלה הדברים שהם צריכים כדי שיגדלו להיות אנשים בריאים. אם תהיו כנים עם עצמכם ומודעים לצרכים שלכם, תוכלו להבין את צורכי ילדיכם ותוכלו להזדהות איתם. ההבנה וההזדהות בונות את הבסיס לקשרים ביניכם. הם, כמוכם, משתוקקים בעיקר להיות רצויים, אהובים ומוגנים. כשילד אינו מקבל את מה שהוא זקוק לו, הוא דורש את זה, ולפעמים בדרכים עקלקלות שמקשות על החיים המשותפים.
3. תראו להם אהבה במגע פיזי, בהקשבה, בתמיכה וגם בדרישות. הדרישות חשובות כי הן ממחישות שאתם מאמינים בו שהוא יכול, שאתם זקוקים לו, וגם זאת אהבה.
4. תנו לילדיכם להכיר אתכם. דברו איתם על עצמכם, על מה שאתם עושים, על מה שאתם רוצים, על איך שאתם רואים את העולם ועל הצרכים שלכם. מותר לכם גם להגיד שאתם זקוקים לשקט או מצפים להתחשבות. נסו גם להימנע מסודות. סודות קורעים סדק ביחסים, וסופם להתגלות ולפעמים בצורה מכאיבה יותר, כי תתווסף להם השאלה "למה לא סיפרתם לי?". כמובן, לא חייבים לשתף בכל הפרטים ויש להתאים את התוכן לגיל הילד וליכולתו הרגשית לקבל את הדברים.
5. אין צורך לגרור את התינוקות לחוגי התפתחות, תינוקות מתפתחים מטבעם. לכן גם אין צורך בחוגי הכנה לגן או לכיתה א'. ילדים, כמו אנשים, עוברים שלבים בחייהם ומסתגלים אליהם. היו שם איתם כשהם גדלים ומתפתחים - עזבו את הספקות והאמינו בכוחם.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
6. כשהם בצרות - תהיו איתם. זה לא הזמן לשאול איך ולמה נכנסו לצרה הזאת - עכשיו תומכים ללא בירורים. וכשהילד מספר מה קורה לו ובמה הסתבך – עשו כל מאמץ להקשיב לו ברוח טובה. רסנו לרגע את הביקורת ונסו לחשוב יחד ולמצוא פתרונות יצירתיים. עצם נוכחותכם, הקשבתכם ללא ביקורת ונכונותכם לחשוב יחד – ישחררו אותו מתחושת הבדידות ומההרגשה שהוא לבד בצרתו. את הביקורת והנאומים שמרו לזמן אחר.
7. הוא צועק ומעצבן. כן, זה קורה. ומותר גם לכם להתעצבן. נסו להבין את רצונותיו ותנו לו להוציאם מהכוח אל הפועל, אבל רק במידה שתוכלו להכיל. הבינו שגם צעקות הן דרך להבעת רגשות, ודברו קצת על עצמכם - קשה לכם עם הווליום הגבוה, קשה לו להיות בשקט – מצאו יחד איזשהו פתרון.
8. שחקו עם הילדים, צחקו איתם, השתוללו איתם. זה מחזק את הקשר וזה נעים. זה ממש לא בזבוז זמן - במשחק יש כללים שחשוב לשמור עליהם, מטרות להשיג, תכנון וארגון, פיתוח הזיכרון, תחרות, כישלונות שלומדים לקבל וניצחונות שנהנים מהם, והעיקר - שיתוף פעולה והרבה כיף משותף.
9. זכרו, ציונים זה לא הכל. רמת ציונים שאינה אחידה מעידה על לימודים בשביל לדעת, על התעניינות אמיתית ועל יכולת להתמקד במה שמעניין באמת. לכן מוטב לעודד את הילד שלא מצליח בכל לעסוק ולהעמיק בתחום שמעניין אותו ולהגיע בו להישגים, להדגיש את חשיבות הסקרנות שלו ולהניח לציפייה לרמה אחידה של הישגים. לרוב, כשהם כבר בוגרים ולומדים למען מטרה שהם רוצים להשיג ולא רק מפני שהציונים חשובים להורים, הם מצליחים. את בחינות הבגרות אפשר להשלים גם בגיל 20 פלוס, חבל לתת להן לאיים על היחסים.
10. גבולות אינם רק מגבלות, הם גם יוצרים ביטחון והם חייבים להיות ברורים ולהישמר בעקביות. לחלק מהילדים יש מצפן פנימי שבאמצעותו הם יוצרים גבולות פנימיים משלהם, וילדים אחרים חייבים שישימו להם גבולות. תנו לילדים להתנהג לפי טבעם, רק שמרו עליהם מהצד.
וזכרו: דמיון, יצירתיות ומחשבות מחוץ לקופסה לא בהכרח מעידים על חוסר כבוד לכללים לפיהם מתנהלים חיי המשפחה – אפשרו לילדיכם חופש מחשבה, הקשיבו לרעיונותיהם ודאגו לכך שבין הגבולות יהיה מרחב ומקום לכל אחד. גם לכם.
הכתבה פורסמה היום (א') במוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
משפטים שאנשים אמרו לפני שהפכו להורים:
לפנייה לכתב/ת 
