ביקורת סרט: "הקיר" - הפמיניסטיות לא ישארו אדישות
שיחות טלפון אישיות עם חברותיה, בן זוגה ומשפחתה על רקע תיעוד נשים בכותל במהלך שנה - עושה רושם שסרטה של מורן איפרגן מנסה להקביל בין חורבן הבית הלאומי ובין חורבנה האישי: פירוק נישואיה לשף אסף גרניט. התוצאה לא מהפכנית, אבל האסתטיקה הלא שגרתית שהוא מציג מזמינה דיונים אקדמיים פמיניסטיים
לא לגמרי ברור מדוע בוחרת מורן איפרגן בסרטה "הקיר" לתעד דווקא את הכותל המערבי כרקע להתרחשות הדרמטית בחייה האישיים: התפרקות נישואיה למגה-שף אסף גרניט. יש לקוות שההקבלה העולה כתוצאה מבחירה זו, בין חורבן הבית הלאומי וחורבנו במובן האישי, היא לא יותר מאירוניה מגלומנית.
על פניו, "הקיר" (שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב אשתקד) מייצר דיאלקטיקה מעניינת בין סאונד ותמונה. ברובד האחד, אנו חוזים במתרחש בעזרת הנשים בכותל. דימויים של תשוקה, דבקות, אמונה. ברובד האחר, זה השמיעתי, אנו מאזינים לשיחות הטלפון שמנהלת איפרגן עם חברתה הטובה, עם אחיותיה, אמה, סבתה המנוחה, וגם שני גברים בחייה – בעלה ובן זוגה לשעבר, פלסטיני. החיבור בין שני המישורים הללו יוצר הנגדה בין מיקומה "הטבעי" של האישה במרחב הדתי-לאומי ובין שבירתו, כפי שהדברים עולים משיחותיה של איפרגן עם בנות משפחתה ותגובותיהן הבוכיות (שהסרט מציג במידה מסוימת של התנשאות) להחלטה הזוגית להיפרד.
איפרגן אינה מזהה עצמה בנשים הפוקדות את הכותל. עובדה היא, שבחרה לקרוא לסרטה "הקיר", עדות להתייחסות רדוקטיבית מצד אחד לשריד ההיסטורי הנ"ל, ומצד שני – הדבר הזה שמהווה מחסום בחייה האישיים ואשר אותו היא מבקשת לפרוץ. היא מתעדת את הנעשה בכותל במשך כשנה, זמן מעגלי העומד בניגוד להתקדמות והליניאריות שהיא מזהה בחייה שלה. אחרי ככלות הכל, היא בחרה בחיים חדשים, מחודשים, שנובעים מתוך המוות (הסימבולי, של נישואיה, אך גם הממשי, של סבתה).
כמה מילים על המתרחש בסרט עצמו: איפרגן מתעדת בו את ההתרחשויות ברחבת הכותל, בעיקר מכיוון עזרת הנשים, בימי חול וזיכרון. תפילות תשעה באב, הכנות לטקס השבעת טירונים, יום הזיכרון, חגיגות יום ירושלים, וגם אמירת סליחות. היא מתבוננת באירועים קטנים כגדולים, בדיוקנאותיהם של פוקדי המקום, בכותל כפי שהוא נחווה בשעות שונות של היממה ועונות השנה – והכל באופן שמשלב בין חילוניות וקדושה, אמונה והעדרה, דת ולאומיות, ישראליות ויהדות.
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
"טומב ריידר
"
"מוטלים בספק
"
ברקע, אנו שומעים את שיחות הטלפון שלה עם דמויות מרכזיות בחייה, שהיעדרותן הפיזית מסביבתה רק מדגישה את ניתוקה ובידודה. איפרגן, במובן מסוים, מזהה בנשים הפוקדות את הכותל קהילה חלופית, אנונימית, המפצה על ריחוקה ממשפחתה וחברתהּ. מותר, אגב כך, לתהות מדוע היא בוחרת שלא לחוות קירבה, ולעיתים מתגנבת התחושה שזוהי לא יותר ממניירה, כזו שמצטלמת ונשמעת היטב, המתרפקת על ההתבודדות והריחוק יותר מאשר תחושה קיומית אותנטית (ולו היו נחסכות מאיתנו תובנותיה הפסאודו-קיומיות של חברתה הטובה, אף שמה מורן, ניתן היה להתייחס לכל העסק יותר ברצינות).
לקראת סופו של "הקיר" חודר גם המימד הפוליטי הבלתי נמנע. האקס הפלסטיני של איפרגן מוקלט אף הוא, על רקע תמונות צוהלים ביום ירושלים, ובפיו רצף של נאצות ותוכחות ("ירושלים היא המקום שיש בו הכי הרבה שנאה בעולם" הוא אומר, וקשה שלא להסכים איתו) – גם כלפי איפרגן עצמה שזנחה לדבריו את ערביותה. ההודעה המוקלטת הזאת נדמית תואמת מדיי את מטרות הסרט מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליה כאותנטית, אך זה כמובן לא משנה. התחושה היא שזהו עוד רובד שמוכנס אל הסרט באופן מעט מלאכותי ומניפולטיבי.
החיבור בין הפרטי והציבורי, האישי וההיסטורי, מזוהה עם לא מעט סרטים דוקומנטריים אישיים. כמו דוד פרלוב לפניה (ב"יומן" המיתולוגי שלו), גם איפרגן עצמה נדמית כחידה המרכזית העומדת במרכז סרטה. חוץ מאשר את רגליה ההולכות לכיוון הכותל בתמונת הפתיחה של הסרט, איננו רואים אותה כלל. שומעים בלבד. זוהי בחירה מעניינת, היוצרת זיקה בין זהות וקול, ומנגידה בין היעדרותה הממשית של היוצרת מנוכחותן של הנשים שהיא מתעדת המתקיימת רק בהקשרים דתיים ולאומיים (מ"פית טירונים, למשל, המדקלמת לחניכיה באגביות מסוימת את שיר "הצנחנים בוכים" של חיים חפר).
"הקיר" מזמין דיונים אקדמיים ופמיניסטיים שהם תוצאה של האסתטיקה הבלתי שגרתית שלו. אך גם אם יש מקום להתרשם ממנה, קשה לומר שמדובר בסרט רדיקלי במיוחד. הכמיהה אל הבית (הפרטי) אל מול מה שמייצג את חורבנו (הכותל), מצטלמת ונשמעת היטב. ואולם, בשלב מסוים במהלך הסרט (שאורכו כשעה) נדמה שהמבט והקול, מהם הוא מורכב, אינם נטענים במשמעות באמת יוצאת דופן, והסיבה למשיכתה של איפרגן אל הכותל ועזרת הנשים (שאף לא אחת מהן מעניינת אותה במיוחד) נותרת מעורפלת.
