"מרתון? זה כלום לעומת חמישה ילדים"
עד לפני 3 שנים ביתי דויטש הייתה עסוקה בהריונות ולידות, ואז היא החליטה שהגיע הזמן לזוז - והחלה לרוץ מרתונים. את מרתון תל אביב היא רצה עם בטן של חודש שביעי, ובזה הירושלמי כבר זכתה במקום הראשון, והפכה לחרדית הראשונה שעושה את זה: "רצתי בבגדים צנועים ועשיתי קידוש השם"
"נתתי את כל הקרדיט לקב"ה. הוא זה שנתן לי את הכישרון. הכול זה מתנה ממנו": עם שרוולים ארוכים, חצאית, מכנסיים מתחת לחצאית וכיסוי ראש מלא – ביתי דויטש היא המנצחת של מרתון ירושלים שנערך לפני כשבוע וחצי. דויטש, חרדית ואם לחמישה, נולדה בארה"ב ועלתה ארצה לפני 9 שנים, אך רק לפני 3 שנים החלה לרוץ.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>
"תמיד אהבתי ספורט והייתי ספורטאית", מספרת מי שכונתה על ידי חברותיה, "ספידי ביתי", "אבל הייתה תקופה שלא עשיתי כלום. ילדתי ארבעה ילדים בתוך שש שנים וממש לא הספקתי כלום. לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. לפני 3 שנים אמרתי: זהו, אני חייבת לזוז. אני עושה מרתון".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- כשאלוהים מסתיר פנים: אודי דוידי חוזר
- "דם" על המשקוף וניקיון יסודי: בסין וביהדות פותחים שנה
- תרבות ההסתגפות: אלוהים לא רוצה קורבנות/
פרופ' רוחמה וייס
אמרה – ועשתה. "זה לא כל כך טבעי להגיע מאפס תזוזה למרתון דווקא, אבל אני קצת קיצונית", היא מודה בחיוך. "היום אני רצה כפי שרצתי לפני ההריון. כאילו לא הפסקתי לרוץ בכלל. אפילו עשיתי את המרתון המלא בתל אביב".
רק שאת המרתון ההוא – 42 קילומטרים בלחות המזרח-תיכונית – עשתה דויטש עם כל כללי הצניעות לעייל פלוס בטן של חודש שביעי. "גם אחרי הלידה אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שאני רוצה לרוץ מרתון עכשיו".
"עשיתי קידוש השם"
דויטש היא סוג של סופר-וומן חרדית. כלום לא ממש מאתגר אותה. "שואלים אותי מה יותר קשה: לגדל ילדים או לרוץ מרתון. ואני אומרת במאה אחוז – לגדל חמישה ילדים. לרוץ מרתון זה, כמו שאומרים באנגלית: פיס אוף קייק. לגמול ילד, למשל, זו עבודה הרבה יותר קשה".
מאז הניצחון דויטש מתרגלת לשאלות הנוגעות לזהותה החרדית: "רבים שואלים אותי אם יש סתירה בין דת לספורט", היא מספרת. "ואני ממש לא רואה את זה כך. יש מצווה של 'ונשמרתם לנפשותיכם', וזה ממש ככה: נפש בריאה בגוף בריא".
גם הרחוב החרדי לא נשאר אדיש לתופעת ביתי דויטש, והשיח שהתעורר במדיה וברשתות החברתיות נע בין גאווה מגזרית להסתייגות שמרנית. דויטש לא מופתעת: "בעולם החרדי, כשעושים משהו שאיננו בנורמה, תמיד יהיה רעש. אבל אני ידעתי שאני עושה משהו נכון. רצתי בבגדים צנועים וזה ממש עשה קידוש השם. יש לי גם רב שאני שואלת אותו שאלות".
ומה היעד הבא? מרתון משותף עם הבעל התומך ב"מכבייה", בקיץ. "יש בינינו קצת תחרות", היא מחייכת. "הוא ליווה אותי ב-19 הקילומטרים האחרונים. עד אז הוא היה בטוח שהוא יוכל לסיים ראשון. הוא גבר, בכושר... אחרי שהוא ליווה אותי, ועוד עם כל העליות – הוא כבר לא היה כל כך בטוח בעצמו".
כתבת: גיל קורוטקי | צילום: עמית שאבי | עריכה: יובל קאסנר ויותם קצור
לפנייה לכתב/ת 
