תרבות ההסתגפות: אלוהים לא רוצה קורבנות

תרבות בלא נחת

ספר ויקרא פותח השבת את שעריו, וריחות הדם והבשר החרוך של הקרבנות נישאים באוויר (ויקרא א', א'-ב'): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

פרשת השבוע מעוררת מחשבות על התשוקה האנושית להקריב, ועל האמונה שלאלוהים יש עניין בקורבנות אלה. מנקודת המבט של תרבות הקורבנות, העולם מורכב מאנשים מלאי תחושת אשמה, מחיות שנחתם גורלן להישרף על המזבח, ומאלוהים שאף פעם לא מרוצה.

האשַם תמיד שם

תחושת אשמה נקודתית יכולה להיות לגמרי מובנית ויש לה אפילו סיכוי להיות מועילה. אבל תרבות של תחושת אשמה היא בור ללא תחתית. זו אמונה יסודית כי "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם"(בראשית ו', ה'). 

האימהות והתרבות הקורבנית

האינטואיציה הראשונה שלי הייתה לחפש את שרשי התפיסה הקורבנית בדמויותיהן של ארבע האימהות. הנחתי שנשות העבר בוודאי חונכו לשאת על מצפונן משקולת אשמה ותשוקה מתמדת להציע לקורבן. לשמחתי, טעיתי.

ההתקרבנות ניתנה לגברים

ההפתעה השנייה היא בגילוי שבמסורת שלנו ההתקרבנות מיוחסת לגברים. ראש וראשון לקורבנות האדם הוא יצחק, שדמותו הפכה לסמל תרבותי ולמאפיין של הגבר היהודי: "...יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן/ הוא חי ימים רבים,/ ראה בטוב, עד אור עיניו כהה / אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו/ הם נולדים/ ומאכלת בליבם" (חיים גורי, "ירושה").

MeToo# יצחק

כן, הייתה גם בת יפתח, אבל היא לא הפכה לסמל תרבותי חזק כל כך. מעניין לגלות שבתרבות המקראית הגוף האשם, המיוסר, החוטא, המוחלש עד מוות, הוא דווקא גופו של הגבר (נכון, כך זה גם בברית החדשה, אבל כרגע נישאר בסיפורי התורה).

גברים שנֵאפו בתנור

דמותו של הגבר כקורבן לא פוסחת על עולמם של חכמי המשנה והתלמוד, ואפשר שהחיים היהודיים לאחר הכישלונות הצבאיים ואיבוד הריבונות, העצימו דמות זו והעשירו את המשמעויות הדתיות והחיוביות שהוענקו לה.

הקטן חרוך השוקיים

חכם תלמודי שנדד חסר נחת מבבל לארץ ישראל הוא רבי זירא (או זעירא) ששמו נושא משמעות שאינה מבטיחה גדולות. וכך מצא רבי זירא את עצמו בתוך התנור הביתי (בבא מציעא פה ע"א. מתורגם):

נשמה אנורקטית

נשמתו של רבי זירא שואפת למקום הזעיר, האנורקטי, שמרעיב את עצמו למוות. הוא עוזב את מקום מגוריו, צם על מנת לשכוח את התלמוד שלמד וצם על מנת שלא יפלו עליו מטלות הציבור.

הפוך על הפוך

אבל דווקא בעולם הבא, בעולם שלאחר המוות וההתכלות של הגוף, שם הוא רוצה להיות ולחיות: "שלא תשלוט בו אש הגיהנום".

וריאציות על מוות

כדאי לחשוב על האפשרות שהעובדה שנושא מסוים מעסיק אותנו חשובה הרבה יותר ממה שאנו אומרות עליו. העובדה שרבי זירא עסק בהתגברות על הגוף ובהתגרות במלאך המוות, חשובה פחות מההבנה שכל חייו הם פלירט ארוך עם המוות.

ויש גם אשמה

הסיפורים על הגברים הלמדנים שמכניסים את עצמם לתנורים, הם וריאציה גלותית קטנה של סיפורי עקידת יצחק. לחכמים אין מזבחות מפוארים לעקוד עצמם (או בניהם) עליהם, אין להם מקדש מפואר, כהנים וקורבנות. אבל אשמה? יש ויש והיא אפילו גדלה בהיעדר מקדש ותהליך כפרה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר הליבראליות שלי אותגרה. וכך כתב לי אבי (טוקבק 132): "אם את באמת ליברלית תתמכי בזנות ובביטול ההגבלה על ריבוי נשים. המדינה לא צריכה להתערב לנו בחיים".