רבני החרד"ל בהלם: המשיח יצא לסבית טבעונית
בפרשות השבוע אנחנו מגלים (שוב) את מה שידעו גם פרשני המקרא: שהנשים היו שם לצד הגברים, ולא ידעו הפרדה מגדרית מהי. כמה פעורה התהום ביניהם לבין רבני החרד"ל המשיחיים, שגילו שקמה להם אידיאולוגיה מתחרה מבית: נשותיהם פמיניסטיות, ובנותיהם ובניהם גאים בזהותם המגדרית
שיעורים מקטלוג
אם איקאה היו מייצרים תשמישי קדושה וריהוט פולחני, הקטלוג שלהם היה דומה מאוד לפרשות השבוע החותמות את ספר שמות. למרות שבקטלוג המקראי אין תמונות, התיאור המילולי מציע קסם של פרטי ריהוט מקדשי, וקל לדמיון לעבוד: עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים, עֹרֹת תְּחָשִׁים, עֲצֵי שִׁטִּים, מְנֹרַת הַמָּאוֹר, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, קְטֹרֶת הַסַּמִּים וגם התכשיטים: חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לכאורה נדמה שעיון ברשימות ובקטלוגים מתאימים רק לשעות המתנה בקליניקה של רופאת השניים, אבל רק לכאורה, שכן עיון ברשימות של פרשות ויקהל-פקודי מציע מסע מלמד וביקורתי בתרבות ובספרות המקראית.
ההיית או חלמתי חלום?
לתהיות אודות יציאת מצרים מצטרפת עכשיו תהיית המשכן. מניין היו לבנות ובני ישראל כמויות כאלו של זהב, כסף, עורות, אבנים טובות ועמודי ענק של עצי שיטים? אנחנו ניצבות זמן קצר לאחר יציאת מצרים, לאחר סיפור הבריחה החפוזה והמעבר הפלאי בים סוף. כיצד השיגו העבדים נמלטים את הרכוש הזה? זמן להחמיץ את הבצק לא היה להם, אבל לסחוב קורות עץ עצומות ולנהל עדרי ענק של צאן ובקר – בקלות.
מיטב הכישורים הפרשניים של עם ישראל הושקעו בשאלה איך אפשר לגשר על הפער בין תמונת העבדים הנסים אל המדבר, לתמונות העושר של המשכן ותחזוקתו.
כתמיד, הניסים באים לעזרתנו
פליאתם של פרשנים רבים התמקדה בתמונת קורות השיטים האדירות שנדרשו לבניית עמודי המשכן והמזבח (חלקן באורך של כ-5 מטרים) וכך, על בסיס המדרש, מסביר רש"י את פלא הימצאותם של עצי שיטים במדבר: "ועצי שיטים מאין היו להם במדבר?... יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עימהם כשיצאו ממצרים".
האבן עזרא מציע פתרון אחר: "היה סמוך אל הר סיני יער עצי שיטים ובבואם שם אמר להם ששם יתעכבו הרבה... וכרתו כל היער כי עם רב היו..."
תמונת אנשי המדבר החוצים את ים סוף עם מצות על ראשיהם וקורות שיטים ענקיות בידיהם, מעוררת חיוך. הפער בין התיאור הפנטסטי של המשכן, לכמות הרכוש שנושאים העבדים הבורחים, דורש הכרעות פרשניות.
מה נעשה?
אם נניח שסיפורי התורה מציעים אמת היסטורית, נידרש לבנות עולם שלם שכולו עומד בנס: החל ממכות מצרים וקריעת ים סוף - וכלה בפרטים הקטנים של המשכן, הקורבנות, המסע שאורכו לא מובן, מלחמות שאי אפשר לנצחן ואפילו התזונה היומיומית.
כל אלה בונים היסטוריה שאין לה דבר וחצי דבר עם העולם המוכר לנו. כל אלה תובעים מאתנו "והגדת לבתך כי העבר והעתיד שונים בתכלית השינוי מהעולם שהיא מכירה". אמונה בהיסטוריות של סיפורי המקרא מחייבת להניח שהעולם שאנו רואות הוא קילקול איום ונורא (שיבוא על תיקונו עם בוא המשיח).
הבחירה להעניק משקל היסטורי לסיפורי המקרא, גורמת לא רק לטעות בהבנת העבר - אלא גם בהבנת ההווה, בהבנת מהות המציאות שבתוכה אנחנו חיות.
לא נס - קסם
אפשרות אחרת היא להניח שהמספרים והמספרות של אגדות המקרא היו נבונים ומפוכחים דיים להבין שאגדה היא אגדה. תפקידיה של האגדה למשוך את הלב, לעורר מחשבות, להמתיק את הימים והלילות הקשים - ולהוסיף להם תבלין מיוחד ששמו "קסם".
דורות של אימהות ואבות ישבו עם בנותיהם ובניהם סביב מדורות וביקשו להציע נחמה, חלום ואופק. הן סיפרו על שפחות עלובות ומעונות שסיכנו את חייהן כדי להציל תינוקות ממוות אכזרי, וסיפרו על אחיותיהן שהצילו את מנהיג האומה. הן סיפרו על מרים הנביאה שיצאה בתוף ובמחולות והביאה לעם העבדים מים, הם סיפרו על קריעת ים סוף שבראה לעמן עולם חדש, והן גם סיפרו על נשים נדיבות שתרמו את תכשיטיהן למען בית מדברי מפואר לאלוהי ישראל.
ואז הילדות שאלו: איך נראה הבית? איך הדליקו את הנרות ואיך הריחו הבשמים? והאימהות הוסיפו וסיפרו, והילדות נעטפו בקסם שמייצר תקוות וחלומות טובים, ונרדמו.
אגדות הן לא שטויות
כן, אני יודעת, אתן שואלות את עצמכן אם אני בעד או נגד. אני לא רוצה להרוס את הנאת הנחות היסוד, ובכל זאת מציעה לשאול קודם כל מהי באמת המסורת שלנו? האם אפשר להניח שמי שסיפרה אגדות אלו והעבירה אותן מדור לדור חשבה שהיא מעבירה שיעור היסטוריה? זה נשמע לכן סביר?
אותו הדבר נכון גם ביחס לרבות מאגדות חז"ל – הקשר שלהן אל המציאות (המוכרת לנו) מופרך. ועל כן עלינו להחליט – או שהם חיו בעולם אחר משלנו, או שמי שסיפר אותן לא התכוון לתאר את המציאות, אלא להציע אגדות, מיתוסים וחלומות.
לי אין ספק שהתשובה השנייה היא הנכונה, וזה כמובן לא מפחית מערכה של המסורת. משום שהאגדות אינן מתארות עובדות, אלא משאלות לב ואמונות. אני יכולה להכיר דרכן את עולמן הרוחני של האימהות שלי, ולהיעזר בהן על מנת לנסח ולהבין את הלבטים הרוחניים שלי.
"האנשים על הנשים"
וכיוון שאנחנו עוסקות במשמעות רוחנית של קטלוגים - בתחילת הקטלוג, בתיאור התרומות, נאמר (שמות ל"ה, כ"ב): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..." ומה פירוש "על" בהקשר זה? מדוע נאמר "האנשים על הנשים"? הפרשנים ממהרים להסביר: "ומילת 'על הנשים', כמו עם הנשים" (אבן עזרא). "כי טעם 'על הנשים' שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (רמב"ן).
כן, רגע קל של נחת רוח לכל מי שנאבקת ונאבק בתרבות ההפרדה ובתרבות הלעג והמיזוגיניה נוסח "בחורילות". אם אנחנו רוצות ללמוד מסיפורי המדבר, אפשר להשתמש במשפט קצר זה בשביל לשוב ולהזכיר לעצמנו שהאבות והאימהות שלנו לא ידעו הפרדה מגדרית מהי, והרוחניות של נשים היא לפעמים (אבל רק לפעמים) לא בינונית.
ובמדור גסות הרוח היהודית
השבוע החליט הרב יהושע שפירא לתרום את לשונו לביבים, הכריז על "תופעת הלהט"ביסטן" ועל היותו השפוי האחרון בארץ. בזמן האחרון נדמה לי שרבני הקו (הזרם החרדי-לאומי) מקיימים ישיבת צוות לפני כל כינוס תקשורתי שהם מקיימים, ומפילים ביניהם פור מי יזכה הפעם בחמש-עשרה דקות התהילה.
והנה גם כאן עולה שאלה פרשנית מעניינת: האם מטח הקללות השבועי נובע מהחלטה מודעת למשוך תשומת לב? גם לבני הפלוגתא שלי אני מפרגנת, ולכן אני חושבת שיש כאן יותר מחיפוש תשומת לב. אני חושבת שיש כאן בהלה עמוקה שגורמת להתפרצויות בלתי נשלטות.
תוכנית העבודה של הזרם הזה (שראשיתו בראשית ימי ההתנחלות) הייתה שהחברה הליבראלית-חילונית בישראל תשמש כחמור למשיח, והם יתרמו את רעיונות הגאולה. הגברים הלבנים החילונים יתרמו את מלאכת הכפיים וגם את "המוח היהודי" שטוב להיי-טק, לפיתוחים חקלאיים ולייצור כלי נשק. והם, הגברים הלבנים הדתיים, יתרמו את האידיאולוגיה המשיחית, שתרכב על התמימות החילונית שלנו.
גם ליבראליות היא תפיסת עול ערכית
מה שלא לקחו רבנים אלה בחשבון הוא את האפשרות הקלושה שגם ליבראליות היא תפיסת עולם ערכית. יתר על כן, הם לא העלו על דעתם שנשותיהם, בנותיהם ובניהם, עלולים לחשוב שיש בערכים הליברליים גם אמת. בחלומותיהם הגרועים הם לא האמינו שנשותיהם יכרתו בריתות עם פמיניסטיות מזרמים אחרים, ומשפחותיהם יבחרו לחבק את הדור הצעיר שיצא מהארון.
רבני החרד"ל מתמודדים עם אידיאולוגיה מתחרה - ועוד מבית. נשותיהם פמיניסטיות, בנותיהם ובניהם גאים בזהותם המגדרית. הם כל כך רצו משיח, ופתאום הם מגלים שהכל עובד לפי התכנון - אלא שאלוהים שולחת להם משיחה לסבית שמסרבת לרכב על חמור.
ובבית המדרש של הטוקבקים
הדאגה נמשכת, ולכן גם נמשכת השיחה סביב הפליטים החיים (עדיין ובקושי) בארצנו. מישהי (בטוקבק 47 משבוע שעבר), אחת שממש לא טרחה לזהות את עצמה, טוענת שהפליטים אינם פליטים והמדינות שאליהן הם נשלחים הן ממש סבבה. ואני, בסירטון, תוהה מה גורם לנו להיות כל כך קלות שיכנוע כשמדובר בסבלו של הזולת.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
