בהיתי באישה השיכורה וזיהיתי את עצמי
כל החתונות בהן שתיתי עד אובדן חושים חלפו לנגד עיניי. אין ספק שהיתה זו תקופה שבה לא הייתי מחוברת למציאות כל כך. העיניים שלי היו רדאר לגברים חתיכים שידעתי שאני יכולה לפתות, וההצלחות שלי נעו מגבר לגבר. חייתי בשביל הרגע אבל לא נכחתי ברגע בכלל
המשכנו לרקוד, כל החברים, ברחבת הריקודים הצוהלת. זאת בכל זאת חתונה, ובאנו לעשות שמח. ואז הגיע הרגע שבו היא לא הצליחה לעמוד יותר על רגליה. חברות שלה ניסו לעזור לה להתייצב, אבל בקושי רב. הן עזרו לה להישען על הרמקול הגדול, למרות המוזיקה העוצמתית שבקעה ממנו, בזמן שהיא עשתה הכול כדי לא ליפול ולהתאפס על עצמה. היא בטח לא רצתה שכולם יראו כמה שיכורה היא, כמה חסרת שליטה. עשר דקות אחרי כן צפיתי בה רצה לשירותים, כנראה כדי להקיא. כשחזרה משם, נתלתה על בחור חמוד שנראה צעיר ממנה בעשור לפחות, וכבר הבנתי לאיזה כיוון זה הולך. לא שזה ענייני, כן? אני הרי בכלל לא מכירה אותה.
ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי, להיזכר בתקופות בהן לא כיבדתי את הגוף שלי וזרקתי אותו על כל בחור חצי מעניין שיכולתי למצוא. כל החתונות בהן שתיתי עד אובדן חושים חלפו לנגד עיניי. אין ספק שהיתה זו תקופה שבה לא הייתי מחוברת למציאות כל כך. תקופה שבה גם אני, בדיוק כמו הבחורה הזרה והשיכורה ההיא, התהלכתי עם מבט מזוגג בעיניים, לא ממש בטוחה איפה אני, אבל גם לא ממש בקטע של להתעניין בזה יותר מדי. העיניים שלי היו רדאר לגברים חתיכים שידעתי שאני יכולה לפתות, וההצלחות שלי נעו מגבר לגבר, למרות שבפועל הם היו אלו ששלטו בסיטואציה.
הסתובבתי בחיים עם מן תחושה כזו שהדבר היחיד שאני טובה בו הוא סקס, וברגעים בהם הרגשתי הכי רע, חיפשתי להרגיש יותר טוב באמצעות מגע שטחי ולא אינטימי בעליל, הכול כדי שאיזה בחור שאני בכלל לא מכירה, יגיד לי שאני מושכת ועושה לו את זה. חייתי מליל שכרות אחד לשני, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות שיהיו לזה על החיים שלי, על הבריאות הנפשית ועל ההערכה העצמית שלי. חייתי בשביל הרגע, אבל לא הייתי נוכחת ברגע בכלל. חיי היו שקר גדול שנועד להסתיר את העובדה שלא אהבתי את עצמי.
למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי מאז, והיום אני יודעת שמגיע לי שיתייחסו אליי כמו למלכה, כי כזו אני, מלכה אמיתית של החיים שלי ושל הגוף שלי. אבל לקח לי זמן ללמוד את זה. הבחורה מהחתונה, לעומת זאת, תיאלץ ללמוד זאת על בשרה. כשראיתי אותה הולכת עם הבחור הצעיר לשירותים, ידעתי בדיוק איך הערב שלה יסתיים, אבל גם ידעתי איך הבוקר שלה ייראה, והיום שלמחרת והיום שאחריו.
יומיים אחרי כן ראיתי אותה צועדת ברחוב. המבט בעיניה עדיין היה כבוי, למרות שהיא, מן הסתם, כבר לא הייתה תחת השפעה. מעניין מה היא זוכרת מהערב ההוא, תהיתי לעצמי, כי בתקופה שבה צעדתי בנעליה, לא זכרתי יותר מדי. היו פעמים שאנשים סיפרו לי על דברים שעשיתי כשהייתי שיכורה, והמבוכה הייתה מעיקה וכואבת. לא רציתי להמשיך לבהות בה, אבל זה היה חזק ממני. מבעד למבט העצוב שבעיניה זיהיתי את נשמתה זועקת לעזרה, ואת האכזבה שלה מהידיעה שאף אחד לא מקשיב לה.
באותו רגע עצב גדול הציף את קיומי כי נזכרתי שעד לא מזמן, הבחורה הזאת היתה אני. העצב היה קצת עבורה, אלא בעיקר עבורי. הצטערתי שכך חייתי את החיים שלי, שכך התנהלתי בעולם. הצטערת על שהייתי במקום כל כך חשוך ומדכא עם עצמי עד שלא הצלחתי לראות את היופי שבי, כמו גם את האור והאהבה החבויים בתוך ליבי.
הלוואי שיכולתי לעזור לכל אותן נשים כבויות שנשרטו מחוויות שליליות שקרו להן במהלך חייהן. הלוואי שיכולתי לקחת מהן את הכאב התהומי והמכביד הזה ולהגיד להן שביום שבו יתחילו לאהוב ולכבד את עצמן, יהיה להן טוב יותר. הלוואי שיכולתי להביא את כולן למקום שבו אני נמצאת היום, מקום של אהבה עצמית מלאה, כנה ואותנטית, אבל אני מבינה שכל מה שאני יכולה לעשות כרגע הוא לכתוב על החוויות שלי ולקוות שיום אחד גם הן יחליטו לצאת מהשליליות אל עבר האור. כי כשהן ירגישו שהן מעוניינות לעשות את זה, אני אהיה כאן כדי לעזור להן להצליח. מבטיחה.
