איך בעלי מעז לנוח כשאני לא מפסיקה לנקות?
"איך ייתכן שאני המבוגר האחראי היחידי בבית הזה?!", אמרה בזעם. "כמובן שגם אני הייתי שמחה לדלג על כל המטלות ולהתייחס רק לרצונות של עצמי, אבל מה לעשות שיש לנו בית לנהל ואי אפשר לעשות רק מה שרוצים". ייעוץ זוגי
השעה שמונה וחצי בערב. הילדים סופסוף ספונים במיטותיהם והבית נראה כמו סדום ועמורה. אוראן מביטה בייאוש בכיור העמוס בכלים מלוכלכים ובערימת הכביסה הלא נגמרת שמונחת על הספה, וכל מה שהיא רוצה זה רק להתקלח ולהשתרע על הספה בשקט. "אז אולי בכל זאת"? מתחנן בתוכה קול קטן, אך קול פנימי וחזק יותר עונה לו: "אין סיכוי שמשאירים ככה את הבית מבולגן למחר בבוקר". אוראן כבר יודעת שבויכוח הזה יש רק קול אחד שמנצח, ומדדה מותשת לכיוון הכיור. כעבור עשר דקות, בעודה רוחצת את הכלים, היא רואה את בעלה, עומרי, שיצא בדיוק מהמקלחת, כשהוא רענן ונינוח, נכנס לסלון וכמובן – משתרע בנוחות על הספה.
אוראן הגיעה אליי אחרי שכמעט יצאה מדעתה: "איך ייתכן שאני המבוגר האחראי היחידי בבית הזה?!", אמרה בזעם. "כמובן שגם אני הייתי שמחה לדלג על כל המטלות ולהתייחס רק לרצונות של עצמי, אבל מה לעשות שיש לנו בית לנהל ואי אפשר לעשות רק מה שרוצים". שאלתי אותה מה מונע ממנה להתייחס לעצמה ולרצונות שלה, ואוראן השיבה בתוקף: "הציפיות שלי מעצמי, כמובן. אני רוצה לקום בבוקר לבית נעים ומסודר. וכן, אני מצפה מבעלי שיעזור לי בזה ושייקח חלק פעיל יותר במטלות הבית. לא ייתכן שהוא ירשה לעצמו לנוח בזמן שאני לא מפסיקה להתרוצץ".
הסברתי לאוראן שהכעס שלה כלפי עומרי הוא למעשה שיקוף לכעס שלה כלפי עצמה, כעס אשר מקורו בהקשבה שלה לציפות החברתיות במקום לרצונותיה העצמיים. "הציפיות הללו משולות לבוס הכי גרוע בעולם, שרואה רק את העבודה ולא את העובדים שלו ורווחתם", סיכמתי לה והסברתי שעומרי, בפשטות ובישירות, שם לה מראה מול הפנים ומראה לה כיצד זה נראה כאשר כן מקשיבים לעצמנו. "למעשה", הוספתי, "את כועסת עליו מכיוון שהוא מאפשר לעצמו בחופשיות ובקלות משהו שאת בחיים לא העזת לעשות בבית שלכם: לעצור ולהקשיב לעצמך ולמה שאת רוצה".
אוראן הביעה חשש שאם גם עומרי וגם היא יקשיבו לעצמם וינוחו בסוף היום, הבית יהיה מוזנח, מבולגן ומלוכלך. הסברתי לה שאין פירוש הדבר שמעכשיו מזניחים את הבית לאלתר, אלא שכעת הבית מתנהל מתוך הקשבה עצמית ולא מתוך אילוץ וצורך לעמוד בציפיות גבוהות מדי. למשל, מה היה קורה אם שניהם היו מתקלחים ונחים למשך שעה ורק אחר כך מנקים ומסדרים ביחד? כל הבית יתמלא באנרגיות טובות יותר, ושניהם ייהנו ביחד מהאווירה הנעימה שתיווצר בבית, במקום האווירה המתוחה שהייתה קודם לכן.
קורבן של החיים
הסברתי לאוראן שכל עוד היא נמצאת בתחתית סדר העדיפויות שלה, היא תמיד תרגיש קורבן של החיים. היא תמיד תרגיש "שורדת", ולשחיקה הנובעת מהישרדות כזו יש מחיר נפשי ופיזי: כעס ומרמור שמצטברים ומתפרצים החוצה ללא שליטה, וכאבים כרוניים בגוף. אוראן חייכה והודתה שזה נשמע לה מוזר, להפסיק לחיות על פי הציפיות שלה ושל הסביבה ממנה. פתאום יש המון חופש בחירה שהיא לא רגילה אליו. חשוב לציין שאין מדובר פה ב"לעשות דווקא", כלומר בעשייה או אי-עשייה הנובעים כהתרסה כנגד כל מה שהיה לפני כן.
כל מה שאוראן צריכה לעשות הוא רק לעצור את האוטומט הקבוע שלה, זה שמבטל אותה ומציית תמיד רק לקול אחד, ולהקשיב למה שהיא באמת רוצה ומרגישה באותו הרגע. לפעמים, גם במצבים בהם אין ברירה ואנחנו חייבים לעשות עכשיו משהו שאנחנו לא רוצים, עצם העצירה, הנשימה וההקשבה לעצמי, גורמים לי להרגיש מידה מסוימת של בחירה וחופש, אפילו במצב הזה.
בפגישה הבאה אוראן סיפרה לי שלמרבה ההפתעה, הבית לא קרס והוא ממשיך להתנהל כשורה, רק שהאווירה בו השתנתה: יש יותר זרימה ופחות נוקשות, יותר יוזמה ושיתוף פעולה של עומרי, ומבחינתה גם הרבה יותר חופש. נכון שלפעמים עדיין נשארים כלים בכיור, אבל כעת היא חיה עם זה יותר בשלום כי היא מרגישה שהיא יותר חשובה מהכלים האלה. ומה עם הציפיות? כעת התפקיד היחידי שנותר להן הוא רק לכסות את הכריות.
הכותבת הינה שרית בכר ברם, ריפוי באמצעות חיבור לעצמי, מטפלת בשיטת-NYE, מרכז "לב העוצמה".
