70 שנה לטבח "שיירת הדסה": "השפעה מכרעת על הרפואה בירושלים"
בבית החולים הדסה הר הצופים נערך טקס האזכרה השנתי ל-77 הנופלים בתקיפת "שיירת הדסה" במלחמת העצמאות. מנהלת בית החולים: "לכבוד הוא לי לתת שירותי רפואה בתחושה של יראת כבוד לאלו שצעדו כאן"
זוכרים את הרוגי השיירה: במלאות 70 שנה לתקיפת "שיירת הדסה" במלחמת העצמאות, צעדו היום (ג') בני משפחות הנופלים ותלמידי תיכון במסלול השיירה בירושלים. המשתתפים יצאו מכיכר ציון, נקודת המוצא של השיירה, וצעדו לעבר הנקודה בשכונת שייח' ג'ראח, שבה נרצחו 77 מאנשי השיירה. אחר כך המשיכו הצועדים לבית החולים הדסה הר הצופים, שם נערך טקס האזכרה השנתי לנופלים.
ב-13 באפריל 1948 הייתה השיירה בדרכה לאוניברסיטה העברית ובית החולים הנצור בהר הצופים. היא כללה 105 נוסעים במשוריינים, בהם עובדי רפואה, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה, מנהל בית החולים ד"ר חיים יסקי, חולים ואזרחים. פורעים ערבים תקפו את השיירה בשכונת שייח' ג'ראח. חלק מכלי הרכב הספיקו להימלט, אך אמבולנס ושני אוטובוסים נלכדו. הפורעים העלו את האוטובוסים באש וירו בנוסעים שניסו להימלט. 77 מהנוסעים כאמור נרצחו.
בטקס שנערך היום באנדרטה לזכר חללי השיירה השתתפו סגן יו"ר הכנסת חיליק בר (המחנה הציוני) וסגנית ראש העיר ירושלים יעל ענתבי. ד"ר תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים, אמרה בנאומה כי "להתקפה הרצחנית על שיירת הדסה בדרכה להר הנצור הייתה ללא כל ספק השפעה יוצאת דופן על עיצוב התודעה, ההתנהגות, הנורמות והזיכרון הקולקטיביים של מדינת ישראל, ירושלים, וארגון הדסה".
היא אמרה עוד כי "היום, 70 שנה אחרי, אנו יודעים להגיד שלאירוע הזה הייתה השפעה מכרעת גם על עיצוב פני הרפואה בירושלים. שכן, לאחר המאורעות, הוחלט על בניית הקמפוס בעין כרם, במערב העיר. לכבוד הוא לי להלך מדי בוקר לאורך הגזוזטרא שמחוץ לחדרי ההנהלה בבית החולים הצופה לכניסה לבית חולים, בתחושה של יראת כבוד לעיר, להר, לד"ר יסקי, ולכל אלו שצעדו כאן לפניי וחירפו את נפשם להמשיך לתת שירותי רפואה לתושבי העיר".
יעקב זנדמן, בנו של דוב זנדמן ז"ל שנרצח בטבח, נאם בשם משפחות הנופלים. לדבריו, "70 שנה חלפו מאז אותו יום רע ונמהר. באותה תקופה הייתי ילד בן 11 בקיבוץ משמר העמק. אני זוכר את אותו היום שבו התבשרתי על מותו של אבא. 70 שנה של שאלות בתוכי שאין עליהן תשובות. קשה להימלט מהמחשבה על הרגעים האחרונים. שש שעות היו נצורים נוסעי האוטובוס שאותו הובלת, ברגעי הצפירה הארוכות תמיד אשאל במה היו נתונות מחשבותיך באותן שעות הרות גורל".
לפנייה לכתב/ת 
