עשור בלי "הסמויה": הסדרה שדחפה לנו את האמת בפרצוף
היא רצחה דמויות בלי חשבון, המציאה קוד דיבור ושינתה את הטלוויזיה לבלי היכר עם אמירה פוליטית חסרת רחמים ותו תקן אומנותי. הסדרה שאובמה תיאר כ"אחת מיצירות האומנות הגדולות של העשורים האחרונים" ירדה מהמסך לפני עשור, אבל היא עדיין ממשיכה לבעוט ולהשתבח
חובבי טלוויזיה (ובינינו, מי אינו חובב טלוויזיה - גם אם בסתר?) נוטים להתפלג לשני מחנות עיקריים לשמע השאלה "מהי סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר". יש שיצדדו בדרמת המאפיה של טוני סופרנו בכיכובו של ג'יימס גנדולפיני, "הסופרנוס". המחנה השני תומך דווקא בדרמת הפשע "הסמויה" (The Wire) שמציינת החודש עשור לירידתה מהאוויר. שתיהן אמריקניות, שתיהן עוסקות בפשע, משופעות ברצח, מתובלות באהבה, הפרעות נפשיות ושימוש לרעה בחומרים.
כבודה של "הסופרנוס" מונח במקומו, וכך גם של יצירה אחרת שנהוג להכניס לאותו ויכוח - "אוז" (שלוש הסדרות, אגב, שייכות ל-HBO), אבל כותבת שורות אלו נמנית על המחנה השני. וכמו בכל ויכוח עתיר נימוקים וארוך שנים, כל אחד מיושבי המחנות מוכן ללחום על טענתו ולספק הוכחות לצדקתו. ספק אם תוכלו להזיז מישהו מדעתו, אבל לטובת אלו שאינם שייכים לאף אחד מהמחנות, ואוהבי הז'אנר באשר הם, הנה כמה סיבות לכך ש"הסמויה" שינתה את הטלוויזיה שהכרנו בשנות התשעים לבלי היכר, והצעידה אותה למאה ה-21 ולתור הזהב של המסך הקטן, מלאה בחשיבות עצמית ובוטה.
"הסמויה" שודרה בין השנים 2008-2002 ובמשך חמש עונות ולא זכתה להערכה ופרסים בזמן אמת. את הקהל שלה צברה במרוצת השנים וגם לאחר שירדה מהמסך (על העונות הרביעית והחמישית היוצרים היו צריכים להילחם מול HBO). ברחובות המסויטים של בולטימור, בהם בני נוער מוכרים סמים, נרקומנים שורצים, שוטרים מפטרלים, וגם דרך מסדרונות החוק והשלטון - היא הראתה את השחיתות והריקבון שפושט בכול. באמצעות אינספור דמויות היא ציירה מרקם אנושי-מציאותי עד כאב, שבו החיים נזילים וקשים לכולם. "הסמויה" שברה את הדיכוטומיות שהטלוויזיה ציירה עד אז בין טובים לרעים והצהירה שאנשים הם אנשים בין שהם פועלים תחת החוק, ובין שמעליו או מתחתיו. לכל אורך הדרך היא הדגימה כיצד הטלוויזיה יכולה להיות איכותית ובעלת תו תקן אומנותי ואמירה פוליטית חזקה וחסרת רחמים.
המציאות עולה על כל דמיון
דיוויד סיימון, הכותב והיוצר של "הסמויה", היה כתב פלילי לפני שהחל לכתוב לטלוויזיה (לדוגמה גם את הסדרה "רצח מאדום לשחור"). העובדה שהכיר מקרוב במשך שנים את הרחוב בבולטימור (הוא כתב בין השאר ל"בולטימור סאן") ובערים אחרות, וגם את המשטרה ודרכי פעולתה, אפשרה לו לכתוב סדרה שהולמת בצופים שלה, שכן כידוע, המציאות קשה יותר מכל בדיה. הדמויות של סיימון התבססו על אנשים אמיתיים שהוא פגש במהלך עבודתו. מהופעתן הראשונה היה ברור לו ולשאר היוצרים בדיוק לאן הן הולכות לאורך חמש העונות - מי ימות, מי יאבק ויחיה, מי יאבד הכול ומי ירוויח.
דמותו של הנרקומן, באבלס, ששימש כמודיע משטרתי עם זיכרון פרצופים פנומנלי על אף כמויות ההרואין שהוא צרך, התבססה על מודיע בשם פוסום שסיימון הכיר בתפקידו ככתב. סיימון התכוון לכתוב על פוסום בעיתון, אך הוא נפטר מאיידס לפני שהספיק. דמותו של באבלס הפכה למעין מחווה עבורו וסיימון שמר עליה בחיים לאורך העונות, בניגוד לדמות שעליה התבססה. אנדרה רויו ששיחק אותו היה כל כך אמין, שבמהלך הצילומים ניגש אליו בחור עם מנה של הרואין ואמר לו שהוא נראה כאילו הוא זקוק לה.
לא רק היכולת לכתוב סיפורים אנושיים, אלא גם השימוש בדמויות רבות, שייצגו סוגים שונים של אנשים על פני קשת הגזע, המגדר וההעדפות המיניות, יצר תמונה ריאלית. לצד הניסיון התמידי לשבור את הניגודים הסטריאוטיפיים בחיים ועל גבי המסך, "הסמויה" התעקשה להראות שאנשים הם ברובם אפורים ולא שחורים או לבנים. ויותר מזה, היא העלתה על המסך גוונים של אנשים שעד אז לא קיבלו במה מהימנה, כמו הומואים שחורים.
אחת הדמויות המרכזיות בסדרה, הגנגסטר מטיל האימה עומר ליטל (Omar Little), מתגלה כהומו רגיש. שנים רבות לפני ש"אור ירח" זכה באוסקר על תיאוריו העדינים, "הסמויה" עשו זאת ברגישות לא פחותה. העובדה ששחקני הסדרה היו אנונימיים ברובם (חלקם הפכו בהמשך לשחקנים מוכרים כמו אידריס אלבה, איידן גילן שהתגלגל לליטל פינגר ב"משחקי הכס" ומייקל ב. ג'ורדן אותו תוכלו לראות ב"פנתר השחור"), תרמה גם היא לאמינות.
להרוג את כולם
הרבה לפני פרק "החתונה האדומה" ב"משחקי הכס" שבו נרצחו כמה מהדמויות המרכזיות של הסדרה, "הסמויה" רצחה דמויות על ימין ועל שמאל ושברה את ליבנו פעם אחר פעם בסצנות לא צפויות. בדיוק כפי שברחובות החשוכים של בולטימור וערים אחרות בארצות הברית נרצחים נערים מכדורים תועים או מכוונים ושוטרים עוצרים ומתעללים באפרו-אמריקנים רק בגלל צבע עורם (ולזה נגיע בהמשך).
בריאיון לווריאטי אחרי ירידתה של "הסמויה", סיימון תיאר את תהליך העבודה והכתיבה של התוכנית ככזה שמתבסס על חשיבה יוונית, לא במובן של גנגסטרים יוונים (כמו אלו ששלטו בנמל של בולטימור בעונה השנייה של הסדרה), אלא במסורת הטרגדיה היוונית שבמסגרתה "הגיבורים והאנטי-גיבורים תמיד עומדים בפני נפילה דרמטית, לרוב כתוצאה מההיבריס של עצמם".
התפיסה הרוחבית של הסדרה והרצון שלה להציג תמונת מציאות נאמנה הביאה אותה להתמקד בכל עונה באספקט אחר. העונה הראשונה עסקה בעבודת המשטרה האמיתית ("Police Work") שכללה האזנות, פתיחת תיקים וחקירות רצח יסודיות בניגוד למעצרים חסרי תוחלת. בעונה השנייה היו אלה הנמלים בשליטת היוונים. העונה השלישית תיארה את הניסוי המשטרתי להפוך גוש רחובות לאזור נקי משוטרים שבו הסמים חוקיים, תחת השם "המסטרדם", במטרה לנקות את יתר העיר; לצד השחיתות במסדרונות השלטון המקומי והמאבקים בין מי שאוחז בכסף לפרקליטות שמנסה לגונן על החוק. העונה הרביעית התמקדה בילדים ובבית הספר ובחדירת עולם הפשע והמנטליות הברוטלית והאלימה לדור הצעיר. בעונה החמישית נכנסו העיתונות ושיקוליה אל תוך הקלחת הזו.
במילה אחת – פאק!
הדיאלוגים של הסדרה, השפה וביטויים על-זמניים שנאמרו בה, הם חלק מה-DNA שלה (ויש שיגידו שזו גם הסיבה שבגללה לא הצליחו לצפות בתוכנית). כן, יש לה שפה משלה שמשחזרת את הסלנג ברחוב ומבדילה אותו. ה"שיייייייייייט" הבלתי-נשכח, קריאות הילדים כשעומר מפטרל ברחוב ואיך לא – "פאק".
סצנת ה-Fuck
הסצנה המונומנטלית מהפרק הרביעי בעונה הראשונה היא המחשה מאלפת לאיכות הבימוי והמשחק של הסדרה. בסצנה הבלשים מקנולטי ובאנק מגיעים לזירת רצח ומבינים כי החוקר שפענח את הרצח עשה טעות. הם מגלים שהירייה הרוצחת נורתה לא מתוך הבית אלא דרך החלון וכך מצליחים להאשים את ברון הסמים של העונה, אייבון ברקסדייל. השוס האמיתי הוא שבחמש הדקות שעל פניהן נמתחת הסצנה הזו נאמרת רק מילה אחת - Fuck.
הסצנה מבוססת על אירוע שחווה אד ברנס, יוצר-שותף בסדרה שהיה בעברו בלש במשך 20 שנה, וגם הוא פענח מחדש רצח בצורה דומה. אך דווקא הבמאי קלמנט וירגו, הוא זה שאחראי על הפיכת הסצנה לתזמורת פאק שלמה. הוא סיפר בעבר שכמו סצנת המקלחת הקלאסית של "פסיכו", רצה לספר את הסיפור בצורה ויזואלית ושנדרשו שעות רבות כדי לצלם את הסצנה שתהפוך למופת.
"המלך נשאר המלך"
לא פעם נאמר על "הסמויה" שהיא מעריכה את צופיה יותר מסדרות סטנדרטיות, מותירה להם מרחב לחשיבה ולא תמיד נותנת תשובות לכל השאלות. למעשה ייתכן שהיא שאלה יותר שאלות מאשר סיפקה תשובות. באותו זמן, לעיתים היא ידעה גם לסכם אל תוך כמה מילים, סצנה אחת, את כל מה שביקשה לומר על פני חמש עונות. בתוך כך הייתה לה התעוזה לרפרר באותם רגעים הרחק להתחלה, יודעת שמי שהתחיל איתה גם יסיים ויזכור את הדרך. כך היא סצנת "המלך נשאר המלך", שבה ד'אנג'לו, גנגסטר צעצוע שנולד למשפחה הנכונה (וצפוי לסוף מר), מסביר לפיונים שעובדים תחתיו איך משחקים שחמט או כיצד העולם שלהם נראה באמת.
במקום הנכון ובזמן הנכון
"זוהי אחת מיצירות האומנות, לא רק הטלוויזיוניות - הגדולות ביותר בעשורים האחרונים", אמר הנשיא האמריקני לשעבר ברק אובמה על הסדרה בריאיון אחד על אחד עם דיוויד סיימון, שבו השניים ניתחו את המציאות האמריקנית בראי "הסמויה". ובאמת כנראה שאחת הסיבות לכך שמדובר ביצירת מופת היא שהיא חקרה את המציאות האמריקנית המודרנית לפני ולפנים ועשתה זאת בדיוק ברגע שבו הכול עמד להתפוצץ.
עם המעבר למאה ה-21, ארצות הברית ויתרה על הנשיא הדמוקרטי, שהוכתם אך במעט בפרשת מוניקה לווינסקי - ביל קלינטון - לטובת איש אצולה אמריקנית אמיתית ושמרנית, ג'ורג' בוש. במשך שנות שידורה של הסדרה היה זה הנשיא השמרן, עם מלחמת עיראק ושליחת הכוחות אל מעבר לים, ששלטו בכותרות ואילו הרחובות המזוהמים נותרו ללא פיקוח, כמעין אמריקה אחרת. יוצרי "הסמויה" נהגו לתאר את העולם הזה במונחים של שתי אמריקות - זו שרוצים להראות לנו וזו שמסתירים ומטאטאים מתחת לשטיח הקפיטליסטי ו"החלום".
אובמה וסיימון משוחחים על "הסמויה" והחברה האמריקנית
"הסמויה" רצתה לחשוף, והיא אכן שינתה משהו בתפיסה האמריקנית. רגע אחרי שירדה מהמסך, באותה שנה ממש, עלה לשלטון הנשיא השחור הראשון באמריקה, בזכות הקהל האפרו-אמריקני שהחליט להשמיע את קולו. יותר מזה - בשנים האחרונות תפסה תאוצה גם תנועת "Black Lives Matter" שיצאה נגד היחס של שוטרים לבנים נגד שחורים רק בשל צבע עורם, והפכה לאחת התנועות הגדולות בארצות הברית, אחרי תנועות האזרח של שנות השישים. "הסמויה" תיארה את הסיר המבעבע הזה, התריעה בפני עצימת עיניים, צעקה על השחיתות והכסף. מעניין מה הייתה אומרת היום על הריאקציה של הנשיא האולטרה-לבן.
יש שביקרו את "הסמויה" על תיאור מציאות דיסטופית דטרמיניסטית אכזרית ואכן לא מדובר באסקפיזם שמולו אפשר להרים את הרגליים ולכבות את המוח אחרי יום עבודה עמוס. אבל מעבר לעובדה שעבור רבים על הפלנטה המציאות אכן דיסטופית ואכזרית, דווקא היכולת להרחיב את הראייה אל מעבר לרע וטוב ולנסות לראות את התמונה הגדולה, היא זו שמאפשרת לראות היכן שינוי יכול לקרות.
