הפתרון המושתק למשבר בעזה
החקלאים בדרום משוועים לידיים עובדות בזמן שהרצועה כלואה בכאוס הומניטרי. מערכת הביטחון מסכימה לאלפי אישורי עבודה. אז למה זה לא קורה?
ישראל מנהלת מול רצועת עזה מערכה בשני מישורים: הביטחוני וההומניטרי. סביב השאלה הביטחונית בהתמודדות מול חמאס כמעט שאין ויכוח והמדיניות ברורה. הוא מבין רק בכוח. זה, ככל הנראה, לא ישתנה בטווח הזמן הנראה לעין. במישור ההומניטארי, מנגד, ישראל מנהלת מאבק בעיקר בינה לבין עצמה ושוברת את הראש כיצד למנוע קריסה של האוכלוסייה ברצועה. אבל למה?
הרי יש פתרון שכולם מכירים, ולמרות זאת איש לא מוכן לקחת אחריות, לגלות מנהיגות ואנושיות, ולחולל מהפך שיש בו אינטרס מובהק לישראל בכל הפרמטרים: פתיחת מחסום ארז ומתן אישורי עבודה לפלסטינים מעזה בשטח ישראל. זאת לא שאלה של ימין או שמאל. זאת שאלה של חוכמה וראייה לטווח ארוך.
ענף החקלאות בישראל משווע לידיים עובדות, בעיקר במשקים בדרום. בעבר, כשישראל אפשרה כניסת עובדים מעזה לחקלאות, הענף שגשג והמצב הכלכלי ברצועה השתפר פלאים. אבל כבר שנים ישראל לא מאפשרת את כניסתם מסיבות ביטחוניות ובחסות המצור, והקיפאון הזה מייצר הפסד לשני הצדדים: לפלסטינים אין מקור פרנסה ולחקלאים בישראל אין ידיים עובדות. כשעזה שוב עומדת בפני קריסה הומניטרית, ישראל יכולה להסיר את המחסום ולחולל מהפכה כלכלית ברצועה. לא פחות.
החקלאים בדרום, מידיעה, מתפללים שזה יקרה ומוכנים לשלם משכורות נדיבות. במערכת הביטחון - וגם זה מידיעה - מהשר ודרך צמרת הפיקוד הצבאי, יודעים שזהו הפתרון הטוב ביותר ואף מוכנים לקדם אותו. אז למה זה לא קורה? כי שב"כ בולם את המהלך. פתיחת מעבר ארז לעובדים מעזה מצריכה כמובן היערכות מחודשת של הארגון בגזרה. אבל מהלך שכזה, אף שהוא רצוף אתגרים ביטחוניים, איננו בלתי אפשרי.
שב"כ, שאיש לא חולק על כך שמטרתו היא שמירה על שלומם של אזרחי ישראל, מחזיק בעמדה מובנת. מה יקרה אם אחד הפועלים יחליט לבצע פיגוע? מי ייקח אחריות? נכון, זהו תרחיש אפשרי, אך באותה מידה אפשר לטעון כך גם לגבי אלפי הפלסטינים מיהודה ושומרון שנכנסים לישראל באופן חוקי ובאופן לא חוקי. אי אפשר לפסול פתרון מדיני, אנושי וכלכלי רק בגלל שקיים חשש ביטחוני. הרי מדינת ישראל מתפקדת יום-יום תחת התראות ביטחוניות ואסור שזה ירתיע אותנו מלקדם פתרונות.
יש לישראל את הכוח והתבונה מצד אחד להשמיד מנהרות ומצד שני לנהל מדיניות אזרחית מקלה. אין סתירה בין הדברים. אלו הם יחסי הכוחות: בעזה חיים שני מיליון אזרחים. מתוכם 30 אלף הם אנשי חמאס ותומכי חמאס רשמיים. הג'יהאד האיסלאמי כולל כ-6,000 חברי ארגון. חברי ותומכי ארגונים קטנים אחרים מסתכמים בעוד כמה אלפים בודדים. המשמעות היא שהרוב המכריע של תושבי עזה הם אזרחים פשוטים שרוצים לחיות בשקט ובשלווה. אף אחד לא משלה את עצמו שהם יאהבו את ישראל אהבת נפש, אבל אפשר להסתפק בשקט שנובע מיחסי שכנות שמבוססים על אינטרסים.
הדרישה לפתוח את מעבר ארז לכניסת עובדים מעזה לענף החקלאות חוזרת על עצמה מפי החקלאים וראשי רשויות בדרום. כאמור, גם שר הביטחון אביגדור ליברמן לא פסל את האפשרות הזו. יש אפילו תוכנית סדורה בשלבים: תחילה כניסה של עשרות עובדים לחקלאות ביישובי עוטף עזה, אחר כך מאות לכלל חקלאי הדרום, ובעתיד גם אלפים. הכול, כמובן, תחת פיקוח ביטחוני כדי לא לאבד שליטה.
כניסת עובדים מעזה לישראל תהווה מהלך שיסיר מישראל הרבה מאוד דאגה סביב הסוגיות ההומניטריות בעזה, שכמובן מופנות נגדה בכל פעם שמורגשת הידרדרות. מהלך שכזה לא קשור כלל למדיניות הצבאית של ישראל מול חמאס. הוא סופג פגיעות ועוד ימשיך לספוג כל עוד לא יוותר על שאיפותיו לפגוע בחיילים ובאזרחים. יש בידי ישראל פתרון הומניטרי לרצועת עזה שיכול להיות מנוף משמעותי ליצירת שקט ארוך טווח לאורך הגבול. הגיע הזמן להוציא אותו לפועל.
מתן צורי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות" בדרום
לפנייה לכתב/ת 
