ביקורת סרט: "בחזרה מטואיצ'י" - הספר עדיף
דניאל רדקליף נכנס לנעליו של המטייל הישראלי יוסי גינסברג, שסיפור הישרדותו בג'ונגל הפך לרב מכר, וממשיך את רצף התפקידים המופרכים שבחר לאחרונה. עם פלשבקים מביכים, הצגה חובבנית של ההידרדרות הנפשית של השורד, והתמקדות מוגזמת בתיאורים מעוררי גועל - "בחזרה מטואיצ'י" הוא לא יותר מריאליטי אכזרי ולא מספק
קשה להיות הארי פוטר בדימוס. ואמנם, הקריירה הקולנועית של דניאל רדקליף, מאז תום הפרנצ'ייז ב-2011, התאפיינה ברצף של תפקידים משונים, מגבר צעיר העובר טרנספורמציה שטנית ב"קרניים" (2013), דרך אסיסטנט נוירוטי ב"ויקטור פרנקנשטיין" (2015), וכלה בליהוק ביזארי בהחלט של גופה-מפליצה ב"איש האולר השווייצרי" (2016). אפשר להעריך את רדקליף על האתגרים המקצועיים שהוא נוטל על עצמו – אבל התחושה היא שהוא הולך ודועך אל מחוזות הביזאר.
בחירתו לגלם את ההרפתקן הישראלי יוסי גינסברג ב"בחזרה מטואיצ'י" ("Jungle"), עיבוד לרב המכר שבו מגולל המחבר את סיפור הישרדותו בג'ונגל הבוליביאני, נדמה בעיקר כעוד אחד מאותם תפקידים מופרכים. רדקליף אמנם אינו מתיימר לגלם את אינדיאנה ג'ונס, אבל ליהוקו כאן משכנע עוד פחות מהופעה של דובי גל בתור אלוף ספורט אתגרי. מראהו הילדותי, קומתו הנמוכה והזקן הפראי המעטר את פניו לא בדיוק מייצרים לוק משכנע של שורד, ומזכירים יותר הוביט כחוש.
מהר מאוד מוצא עצמו גינסברג לבדו ביערות האמזונס, מבלי שיהיה לו כל מושג לאן לפנות. לא יהיה זה בבחינת ספוילר לציין, שהוא שהה שם במשך שלושה שבועות, עד שניצל. בפרק הזמן הזה, הוא חווה התדרדרות פיזית ומנטלית שאותה מתרגם הסרט לסדרה של הזיות, חלומות ופלאשבקים המובאים בצורה חובבנית למדי. בסצינת השיא נתבע הצופה לחזות ברדקליף כאשר הוא שולף תולעת חיה מבליטה במצחו.
הטריטוריה שבה נבלע גינסברג, המשלבת הישרדות בטבע ודעיכה לטירוף, מוכרת היטב מעבודותיו של ורנר הרצוג ("אגירה, זעם האל"). הרצוג עצמו גולל סיפור אמיתי דומה ב"לשרוד עד החופש" (2006), העוקב אחר מסע הישרדותו בג'ונגל של טייס גרמני-אמריקאי שנמלט מהשבי בתקופת מלחמת וייטנאם. ובאמת, הצלילה אל עומקי הטירוף מצריכה במאי יצירתי יותר מהאוסטרלי גרג מקלין, שמאחוריו כמה סרטי אימה מצליחים כ-"Wolf Creek" ו-"The Belko Experiment".
שכן, מה שעובר היטב בספר המובא בגוף ראשון ("בחזרה מטואיצ'י" ראה אור בשנת 1985), מצריך יותר מאשר התבוננות ברדקליף מניס יגואר מקומי או נחלץ בקושי מחול טובעני. הוא תובע התמודדות מאתגרת עם הדרך שבה יש להעביר תודעה מדמדמת באופנים ויזואליים. ולא, פרפר זרחני ענק הוא לא מה שאנו מתכוונים אליו. ישנה סצינה טובה בסרט, שבה פוגש גינסברג באישה ילידית במצוקה, ונוטל אותה תחת חסותו. האם זוהי פנטזיה גברית-מערבית של חילוץ והצלה או עוד אחת מהזיותיו?
ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:
"טומב ריידר
"
ואמנם, דימויים שונים של גבריות שבים ומופיעים בהזיותיו של גינסברג, כמו גם בפלאשבקים שמתקשים לספק לנו רקע ממשי על חייו ומשפחתו (באחת ההזיות היותר מגוחכות גינסברג מופיע בעיני עצמו כמהמר נוצץ מוקף נשים יפות). אבל "בחזרה מטואיצ'י" מתקשה לנסח איזושהי אמירה מעניינת ומקורית במיוחד על הקשר שבין גבריות והישרדות (כפי שעשה, למשל, "גברים במלכודת" הקלאסי לפניו), והחיבור שמתבצע בו, באמצעות מחזור תפילות ישן, בין הישרדותו של גינסברג בטבע והישרדות סבו בשואה – נדמה בעיקר נבוב ורדוקטיבי.
האם יצר ההרפתקנות והיציאה למסעות הם בבחינת מרד של יוסי באביו המתואר כעריץ, הרוצה לראותו לומד משפטים? כיוון שמדובר בפלאשבק קצרצר במיוחד, איננו לומדים דבר על יוסי (שרדקליף, אגב, מגלם אותו תוך אימוץ מבטא ישראלי סביר), וגם לא על מניעיו. נדמה שמקלין, הפועל על פי תסריט שכתב ג'סטין מונג'ו, מתעניין בעיקר בדימויים גראפיים של כפות רגליים מוגלתיות וגווייתו הצלויה של קוף המשמש למאכל, מאשר בניסיון לפענח את גיבור סרטו.
רדקליף, לזכותו ייאמר, מבצע את מלאכתו כהלכה, אבל המעקב אחר דמות אחת, שכמעט ואינה מדברת, בחלקו השני של הסרט לוקה במונוטוניות מסוימת. בעיקר נדמה שאנו צופים בתוכנית ריאליטי אכזרית, שבה לא ממש אכפת לנו מי יהיה הזוכה, אם בכלל יהיה כזה. התוצאה היא סרט שאולי יעורר עניין בקרב מי שקראו את "בחזרה מטואיצ'י" אי-אז בשנות ה-80, והפכו אותו לספרות חובה בקרב תרמילאים – אבל כסרט הוא מספק מעט מאוד.
