המשקפיים של ספילברג
"שחקן מספר אחת", הסרט הנוסטלגי־עתידני החדש של סטיבן ספילברג, הילד הנצחי של הוליווד, הוא מחווה לתרבות המדע הבדיוני וגם לטכנולוגיית המציאות הווירטואלית
נראה שהכל כבר נאמר ברשת על הפרויקט החדש של הבמאי סטיבן ספילברג, הסרט "שחקן מספר אחת" (Ready Player One). המשבחים מתענגים על חוויית הצפייה העתידנית־אך־נוסטלגית, המאוכזבים תוהים בקול על מה המהומה — אבל כולם נוהרים לצפות בסרט. מדובר בעיבוד קולנועי לספר הביכורים של ארנסט קליין משנת 2011, שיגיע השבוע גם לארץ. הוא משלב שני עולמות — אמיתי וווירטואלי, אל תוך עלילת סייברפאנק דמיונית וקודרת, שעושה כבוד גם לתרבות המדע הבדיוני הפופולרי וגם לטכנולוגיה.
גיבור הסרט (וקודם הספר), ווייד וואטס, חי בארצות הברית של שנת 2045, 27 שנים מהיום בסך־הכל. וואטס, צעיר יתום, חי בגטו עתידני וכאוטי, שכמותו ראינו בעבר: גורדי שחקים צפופים הבנויים ממעין קפסולות ניידות המהוות "בתים" לתושבים, תחבורה צפופה, העדר קרני שמש, ותחושה כללית שכל אדם לנפשו. במציאות כזו לאן בורחים כולם? ל"אואזיס" — לקיום הווירטואלי החלופי, מקום בו כל אחד יכול להיות כל דבר ולעשות כל דבר. כי בשנת 2045 המדומיינת של קליין, טכנולוגיות של מציאות אלטרנטיבית המוכרות לנו — AR, VR ,MR (מציאות רבודה, מדומה ומעורבת) — הן עניין מובן מאליו: שכיחות, זמינות והכרחיות כמו טלפונים חכמים בשנת 2018.
להחליף את הטלפון
ספילברג הוא לא במאי הקולנוע היחיד שמזוהה עם עיסוק מקיף בטכנולוגיה. הוא רק מוביל שורה של קולנוענים, בהם ג'יימס קמרון ("שליחות קטלנית", "אווטאר"), האחיות ווצ'אוסקי (טרילוגיית "מטריקס", "ענן אטלס"), כריסטופר נולאן ("ממנטו", "בין כוכבים") ואחרים, שמציבים את הטכנולוגיה החדשה לא רק כאלמנט עלילתי, אלא עושים בה שימוש בתהליכי הצילום וההפקה.
בחירתו של ספילברג לביים את "שחקן מספר אחת" היא כמעט מובנת מאליה: הספר המקורי של קליין משופע באזכורים תרבותיים — גם לסרטים של ספילברג עצמו. נראה טבעי, שהאיש שעיצב (בין כבמאי ובין כמפיק) עולמות מדע בדיוני פופולריים כל־כך בעשורים האחרונים — ביניהם "E.T", "מפגשים מהסוג השלישי", "בחזרה לעתיד", "דו"ח מיוחד", "A.I", "מלחמת העולמות" ועוד — יטפל גם בפרויקט שחוגג, בעקיפין, את העשייה הקולנועית שלו.
"אם אפשר לחלום את זה, אפשר לעשות את זה", אחד הציטוטים המוכרים ביותר, המיוחס לוולט דיסני — מדגים היטב את יחסי הגומלין בין תרבות מדע בדיוני לבין פיתוחים טכנולוגיים אמיתיים: אנשי קולנוע כמו ספילברג אחראים במידה מסוימת לא רק על עיצוב עולמות בדיוניים, אלא גם על עיצובה של מציאות טכנולוגית. בעבר, לפני שהחל לביים את הסרט "דו"ח מיוחד" כינס ספילברג לסופשבוע ארוך את טובי המוחות בארה"ב, שתיארו בפניו את הטכנולוגיות שיבשילו, לדעתם, בתוך שנים ספורות. את מה ששמע שם יישם בסרט כמעט אחד לאחד. במקרה של "שחקן מספר אחת" — משקפיים וקסדות מציאות מעורבת לסוגיהן, כמו אלו שמופיעים בסרט, כבר קיימים בשוק, אבל יש עוד דרך ארוכה עד שייצאו ממשבצת חובבי הגיימינג ויהפכו לשגרה עבור כולם.
זו הסיבה, שקיימת ציפייה בשוק הטכנולוגיה, ש"שחקן מספר אחת" יתן דחיפה משמעותית לכל תחום ה־VR, AR ו־MR המנומנם משהו. הטכנולוגיה הלא־מי־יודע־מה חדשה הזאת מייצרת בשנתיים האחרונות הייפ גדול, שואבת משקיעים בקלות ומתהדרת בפוטנציאל לא ממומש.
ראה את העתיד
"העתיד שחזה לנו ארנסט קליין בספרו לא רחוק בכלל ממה שאני חושב שעומד לקרות", אומר ספילברג באחד הקדימונים לסרט, "הוא ראה את העתיד הרבה לפני שמישהו מאיתנו יכול היה לדמיין אותו". העיבוד הקולנועי יוצא שבע שנים אחרי הצלחת הספר, וההפקה נתמכת בטכנולוגיה שמתוארת בו. בהחלט יכול להיות, שכמו במקרה של "אווטאר", שהצריך פיתוחים טכנולוגיים ספציפיים שנעשו במיוחד עבורו, גם כאן התזמון הוא לא מקרי: הצמיחה בשוק מוצרי המציאות המדומה בשנים האחרונות איפשרה לספילברג להגיע לסט ולהשתמש בגאדג'טים קיימים בדרגות פיתוח שונות.
בתהליך ההפקה השחקנים לבשו חליפות מיוחדות, וחבשו מוצרי HMD, Head-Mounted Display, שסייעו להם להתמצא בתוך העולמות הווירטואליים שעוצבו עבור הסרט.
ספילברג בראיון: "עשינו את הסרט על גבי סט מופשט לחלוטין. הדרך היחידה שבה השחקנים יכלו להבין איפה הם נמצאים הייתה לצייד אותם במשקפי מציאות מדומה של 'אוקולוס', שכולנו חבשנו. המשקפיים הציגו את המבנים השלמים של הסט שהקהל רואה בסרט, אבל כשהורדנו אותם מהראש זה היה פשוט חלל לבן. 370 מטרים רבועים של חלל ריק... זו הייתה חוויה חוץ־גופית לצלם את הסרט הזה, קשה לתאר אותה במילים".
אלא שימים ספורים לאחר הראיון המתוקשר והמצוטט, הוצאה הבהרה מטעם אולפני "האחים וורנר" המפיקים את הסרט, ובה צויין כי לא רק משקפי "אוקולוס" כיכבו על הסט; גם משקפי המציאות המדומה VIVE של חברת HTC היו שם, וגם בהם נעשה שימוש. מישהו נעלב כנראה. שכחנו עוד מישהו? אה, כן. ציוץ של גיריש בלקרישנאן, מפתח בכיר בחברה שיצרה את העולמות הווירטואליים בסרט, הבהיר שאף חברה לא קופחה: "השתמשנו ב'אוקלוס ריפט', ב־'VIVE' וגם ב'הולולנס' (של מייקרוסופט) על הסט. כל אחד בשלב אחר של ההפקה".
תפסו טרמפ
אפילו את העלייה במכירות של יצרנית השבבים Nvidia בארה"ב, שמשקפי VR רבים נתמכים על־ידם, יש המייחסים ל"שחקן מספר אחת". לפי קבוצת ההשקעות האמריקאים "ג'פריס", מניות החברה נמצאות בעלייה מתמדת בשנה האחרונה.
ודווקא על רקע זה מעניין, שאחת החברות המובילות את ההייפ סביב ה־VR נעדרת באופן מורגש למדי מהסט הקולנועי: חברת Magic Leap המסתורית, שהוקמה בשנה בה יצא הספר וגייסה מאז כמעט 2 מיליארד דולר. היא דווקא לא קופצת על העגלה עם משקפי ה־Magic Leap One שלה, שעוד לא ניתן לרכוש בחנויות אבל צפויה לעלות באלף דולר. כנראה שהיא בכלל לא צריכה את הבאזז הזה.
מצד שני, הבהלה של יצרניות ה־VR האאחרות לתפוס טרמפ על הפרויקט הקולנועי הכל־כך מדובר, והצורך שלהן לתקשר החוצה את חלקן בו, מדגישה עד כמה התעשייה נותנת מקום של כבוד לתרבות המדע הבדיוני. אבל היא בעיקר מחדדת את הציפייה שההייפ סביב "שחקן מספר אחת" יעורר עניין ציבורי רחב ומשמעותי יותר במה שעד כה נתפש כנישה טכנולוגית לגיקים ולגיימרים, ממש כמו ארנסט קליין עצמו.
