לגבר שבו התאהבתי היו עוד נשים מלבדי
כמה? הוא לא זוכר בדיוק, אבל שלוש ספרות בטוח. מדי פעם הוא גם נכנס ויוצא ממוסד הנישואים. עכשיו הוא סוג של בפנים שוב, בפעם השלישית, ואני מכנה אותו: "החרגול"
לטורים הקודמים של מירי וורצל:
הגבר עם הקוקו שנעלם בבוקר שאחרי
ידיד קופצני ותזזיתי בעצמו, הסביר לי איך זה עובד אצל ה"חרגולים" האלה: במרכז נמצא החרגול, דומיננטי ושרמנטי (ברור ששרמנטי, אחרת מי הייתה שמה עליו), וסביבו חגות הנופלות כאחד עשר כוכביא. בצד ניצבת, גדולה ואולטימטיבית, המלכה האם. "לכל חרגול, שמקפץ מעָלֶה לעָלֶה, מאישה לאישה", הסביר לי זה שהאיר את עיניי, "יש אישה אחת גדולה מהחיים. בדרך כלל זו האקסית המיתולוגית".
סקס הם לא עושים, הם כבר מזמן עברו את השלב הזה, אבל היא עדיין שם, בחייו, כעוגן, בסיס, בדרך כלל היא גם אימא של ילדיו או של חלק מהם, אז הם ממשיכים להיות מחוברים בקשר סימביוטי. לפעמים רבים, מתקוטטים, עולים אחד לשני על העצבים, אבל הוא צריך אותה שם, בזמן שהיא מקווה שישוב אליה פעם. לחרגול שלי יש לא אחת אלא שתי מיתולוגיות. אקסית מספר שתיים ומי שקיוויתי שתהיה לאקסית מספר שלוש.
חרגולים הם גם שקרנים גדולים, זה ברור. הם אלופי העולם בהמצאות ("הכלב אכל לי את הטלפון לכן לא כתבתי לך אתמול"), אך לצערי גם אינטליגנטים לא פחות גדולים. כדי לתפקד כחרגול אתה חייב הרי להיות מפוקס. כל הזמן. לזכור מה אמרת למי ומי אמרה לך מה, אחרת אתה עלול להתבלבל בזמן שאתה משוחח עם כולן וממקבל.
למה הם כאלה? לא ברור. הם מספרים לנו, הנשים, שכך האל הטוב תכנן אותם. פוליגמים, פוליאמורים, נועדו להפיץ את זרעם בתפוצה נרחבת ככל הניתן, ושזה הצו הגנטי לפיו הם מתוכנתים. לא מאמינה? הם אומרים לך, תשאלי את דרווין. או כמו שאמר לי מישהו בשפה הכי ברורה: "אין גבר שיכול לזיין מהצד ולא עושה את זה" (ציטוט שלו, שפתי שלי נקייה).
אם הולכים קצת אחורה כולם מגיעים לאימא. אהבה פחות מדי, אהבה יותר מדי, הלחיצה, הזניחה. תמיד האימא אשמה, אבל אולי החבר'ה האלה סתם נהנים לשגל כמו שפנים? וברור לי שיש גם נשים שהן סמנטות, ולא רק ב"סקס אנד דה סיטי", אבל איכשהו נראה לי שהגברים גם כאן לוקחים בגדול. אולי בשל העובדה הארצית שלאישה הממוצעת אף פעם אין זמן? מתי היא תעשה את זה בדיוק? בין הטרמפ שאני מעניקה לחוג הבלט או אחרי שהיא לוקחת את השני לחוג הקרטה? ואולי אחרי אסיפת ההורים? כן, בזמן שהן מתרוצצות, הגברים מקפצים. גם כאן, מסתבר, לנשים קשה הרבה יותר לשבור את תקרת הזכוכית.
כשפגשתי את הגבר החלומי ההוא, לא ידעתי שהוא מקפץ, אך כשנודע לי כבר היה מאוחר. הגברים המקסימים האלה רעילים. חשיפה אחת והלך עלייך. מדי פעם חתכתי, חזרתי, סיפור מוכר. שנתיים וחצי היינו און אנד אוף. כלומר, הרבה יותר אוף מאשר און. לפחות אני הייתי זו שחתכה כל פעם (וגם זו ששוכנעה לחזור בכל פעם). בסופו של דבר, הכלום שהיה בינינו נגמר. בקבוק יין טוב, סקס טוב, הרבה צחוקים ודיבורים חכמים פעם בשבוע, לא באמת נקראים קשר זוגי.
והוא מרגש, הוא מסעיר, הוא באמת גבר מקסים. אחרת לא הייתי מתערבלת בלופ הזה שנתיים וחצי. אבל הוא לא היה שלי, הוא אף פעם לא היה שלי. ומאוד רציתי שיהיה. בהתחלה אפילו האמנתי שזה יקרה, אבל הוא לעולם לא יוכל להיות שלי. לא שלי, לא של אקסית מספר שתיים, ולא של מי שקיוויתי שתהיה אקסית מספר שלוש. הוא לא של אף אחת. הוא של עצמו.
